ניסוי מיניסוטה או למה הדיאטות המסורתיות לא עובדות?

לקראת סיומה של מלחמת העולם השנייה, חוקרים מאוניברסיטת מינסוטה החלו בניסוי אגדי בפסיכולוגיה והפיסיולוגיה של הרעבת בני אדם ובכך, ברעב. הנבדקים היו 36 מתנדבים חלקם רזים וחלקם לא. האנשים האלה היו מורעבים למחצה במשך 24 שבועות – הם "זכו" לאכול כ1,600 קלוריות ביום של מזונות שנבחרו לייצג את התפריט של אזורי רעב אירופיים: "לחם מחיטה מלאה, תפוחי אדמה, דגנים וכמויות גדולות של לפת וכרוב" עם כמות סמלית של בשר וחלב.

תזונה שכזו תקרא על ידי התזונאים כדלת קלוריות, ומאד דלת שומן - רק 17 אחוזים מהקלוריות מגיעות משומן.

מה שקרה לאנשים האלה הוא שיעור ביכולת שלנו להתמודד עם חסך הקלורי. כמעט בהכרח גם שיעור על הציפיות שאולי יש לנו לירידה במשקל על פי העצות העדכניות ביותר, ואולי במיוחד "מהסוג שמתחיל בלאכול פחות "ו" להגביל שומן."

הגברים איבדו בממוצע חצי קילו של שומן בשבוע במשך 12 השבועות הראשונים, אבל רק 125 גרם בממוצע ב 12 השבועות הבאים, למרות שההרעבה נמשכה. התגובה הפיסיולוגית של הגברים לא הסתיימה בכך - הגפיים תפחו, השיער נשר, ותהליכי ההגדלה של פצעים האטו. הם חשו בקור ללא הרף, וחילוף החומרים שלהם האט.

מטריד אף יותר היו ההשפעות הפסיכולוגיות. הגברים הפכו מדוכאים, אדישים ועצבניים. הם עברו התפרצויות זעם ואיבדו את החשק המיני. הם חשבו באופן אובססיבי על אוכל, ביום ובלילה. חוקרי מינסוטה קראו לכך בשם "נוירוזה של הרעבה למחצה." ארבעה מהגברים פיתחו "נוירוזה אופיינית." בנוסף לכך, שניים מהגברים נשברו – אחד מהם הגיב "בבכי, דיבורים על התאבדות ואיומים באלימות." ובשל כך הופנה למחלקה הפסיכיאטרית. "הידרדרות האישיות" של השני  "הגיעה לשיאה בשני ניסיונות לפגיעה עצמית." בהם הוא כמעט קטע קצה אצבע אחת ולאחר מכן כרת את שלושת האחרות עם גרזן.

כאשר תקופת הרעב הסתיימה, הנסיינים הורשו "לשוב ולאכול." בהתחלה הם היינו רשאים לאכול יותר קלוריות, אך מוגבלים בכמות. אחד הנסיינים הורשה לאכול לשובע תחת השגחה, מה שהיה קשה באופן מפתיע להשגה. הגברים צרכו כמויות אדירות של מזון, עד 10,000 קלוריות ביום. הם חזרו למדדים הקודמים במשקל ושומן במהירות ראויה לציון. לאחר 20 שבועות של התאוששות, הם עלו בממוצע 50 אחוזים יותר שומן בגוף מאשר היה להם בתחילה, החוקרים קראו לתופעה "השמנה פוסט הרעבה".

דיונים רבים העוסקים בהפחתת משקל מניחים באופן מובלע כי תחושת הרעב הנובעת מהפחתה קלורית אינה עניין משמעותי שיש להתעכב עליו. בארה"ב שני שלישים מהאוכלוסייה הבוגרת סובלת מעודף משקל. לאותם שני שלישים אומרים ארגוני הבריאות והממשלה "אכלו פחות, קצצו בקלוריות" בדיוק כמו שהמחקר הנ"ל ביצע.

העצה הזו מרמזת שהרעב, שהוא תוצר לוואי של ההפחתה הקלורית, הוא תופעה נסבלת בקלות יחסית (ללא דיכאונות, עייפות, עצבנות והתפרצויות זעם..). והדרישה הזו לא מסתכמת רק ב24 שבועות, אלא לכל החיים. יותר מזה, ניסוי מינסוטה מלמד שכאשר תקופת "הדיאטה" מסתיימת אז בתקופה של אחריה מחזירים את כל המשקל והשומן ובגדול (תרתי משמע..).

[תרגום חלקי של המאמר של גרי טאובס על ניסוי מינסוטה]

בוודאי כל מי שאי פעם ניסה/ניסתה דיאטת "רצח" התנסה בזה. גם המלצות הדיאטניות השונות יהיו תמיד להימנע מכך, מכיוון שהתוצאות, כפי שהראו בניסוי מינסוטה, הן טובות לזמן קצר אך לא מעבר לכך. אז למה לא לצרוך את הפחמימות שלנו באופן מוגבל? למה לא להיצמד להנחיות שמציעות לצרוך כ 1800-2200 קלוריות ליום ולאכול באופן מבוקר? כי בסוף היום, אנחנו מכורים לפחמימות, כך האבולוציה מנחה אותנו, לצרוך כמה שיותר סוכר כמאגרים לימי מחסור. וכאשר אנחנו מכורים, קשה עד בלתי אפשרי להתמיד באורח חיים "בריא" פחמימתי לאורך זמן. הפחמימות ה"סמויות", לא אלו שרק בלחם/פסט/אורז/תפוחי אדמה המוכרות נמצאות גם בירקות, בשר, אגוזים ועוד. אנחנו צורכים הרבה יותר פחמימות ממה שבאמת נראה לנו. שלא לדבר על כל ה"נפילות" שמזמן הצורך/חשק/רעב לפחמימות - מתוקים, עוגות, פירות וכו'. אז מה עושים?? נגמלים מפחמימות. . ...

איך מקיימים ירידה במשקל לאורך זמן ללא תחושת הרעב?

דרך אחת, שאני מצאתי יעילה היא להיות תחת משטר של דיאטה מוגבלת בפחמימות, בה ניתן לאכול לשבוע. ספירת קלוריות מיותרת, כל עוד נמנעים ככל שניתן מפחמימות ומפצים בשומן בעיקר.

אבל העצה הזו מעלה הרבה שאלות ביניהן - למה לא רעבים בדיאטה הזו? למה לא עצבניים? אם לא אוכלים פחות, אז איך זה שיורדים במשקל?
התשובה לשאלות לעיל טמונה בכך שגוף האדם בדיאטה דלת פחמימה עובר לעבוד במטבוליזם, חילוף חומרים, מסוג שונה מבוסס שריפת שומן על פני שריפת פחמימה. בגוף האדם בממוצע יש כ17% שומן. אם אני שוקל כ70 קילו זה אומר שיש לי בגוף כ12 קילו שומן (!). 12 קילו שומן שקולים ל108,000 קלוריות!

מאידך, בכבד ובשרירים ניתן לאכסן מאות גרמים בודדים של סוכרים בצורת גליקוגן. נניח שיש לי 500 גרם פחמימה זמינה בגוף אזי היא שקולה לכ2000 קלוריות (על פי החישוב - גרם פחמימה שקול לארבע קלוריות וגרם שומן שקול לתשע קלוריות). משמע אני יכול לשרוד יום שלם על מאגרי הגליקוגן שלי עד שיתרוקנו. אתם מבינים את ההבדל. דיאטה דלת פחמימה מאפשרת לגוף לעבור למטבוליזם של שומן שמנגיש כ100 אלף קלוריות זמינות לאנרגיה!

בסיכום הדברים, לאכול פחות זה כמו לנשום פחות. נשמע הגיוני, כל עוד לא מבקשים לשמור זאת לאורך זמן.