תחושת החסר

יש ריק בשגרה. לא משנה כמה פעילויות, הסחות או הישגים ננסה לדחוס פנימה – תמיד נשאר חלל. תחושת חוסר שקטה, עיקשת, שלא נעלמת.

די להיות מודעים לריק הזה. אל תמהרו למלא אותו. תנו לחסך להצטבר. תנו לו להפוך למסה קריטית. רק משם יכולה לצוץ מוטיבציה אמיתית – עוצמתית מספיק כדי שנרצה לשנות, לוותר על מה שהכרנו, ולהסכים שהאמת אולי נמצאת במקום אחר מזה שאנחנו עומדים עליו עכשיו.

שינוי משמעותי דורש מוטיבציה משמעותית. אל תקהו את הבור הזה מהר מדי עם תחליפים זמניים. הם רק ידחו את הסיבוב הבא.

אם זה לא הסיבוב הראשון שלכם – עצרו רגע והתבוננו אחורה. שאלו את עצמכם בכנות:

• מה במה שעשינו לא היה מספיק?
• האם עוצמת השכנוע הפנימי הייתה חלשה?
• האם חסרה מסירות אמיתית, בלתי מתפשרת לעצמנו?
• האם ציפינו לשינוי מיידי?
• האם השתעממנו כי הדרך החדשה לא סיפקה ריגושים מהירים?

רוב הסיכויים שחלק גדול מהתשובות הללו נכונות. אז איך ממשיכים הפעם אחרת?

לפעמים קשה לקום לבד. אז אל תהססו לבקש עזרה – מורה דרך, מנטור, או סתם חבר חכם שמדבר את השפה שלכם. אני יודע מהקושי: 99% מהמאבק זה למצוא את האדם הנכון. אבל ברגע שמוצאים – הוא יכול להרים אתכם גם כשאתם נופלים שוב.

תשאלו את עצמכם: מי כאן משועמם? למי יש ציפיות לא ריאליות?

הפעם חזרו לעצמכם אחרת – מקורקעים יותר, כי כבר נפלתם. אני מבטיח לכם: אם תתמסרו למסע הזה באמת, תתחילו לנשום אוויר פסגות גבוה ונקי יותר.

זכרו – לפעמים לפרי לוקח זמן רב יותר להבשיל. נדרשת סבלנות. נדרשת אהבה עצמית. לפעמים מספיק רק לחגוג את ההתכוונות הפנימית – את הרצון הכן להעניק לעצמכם או לתת שירות לעולם.

התבוננו פנימה עכשיו: איפה ההתנגדויות שלכם? מה מעמיס עליכם ומוכן להשתחרר?

תפילה כדרך להגעה לייעוד

 

 

האם ניסיתם פעם להתפלל כדי להאיץ את מימוש ייעודכם?

בפוסט הקודם דיברנו על הגדרת הייעוד , או לשם מה אנחנו כאן מהתבוננות אבולוציונית תודעתית, ורמזתי על רמה גבוהה יותר של תודעה שמרימה את כל שאר התודעות.

היום נעסוק בדרך מסוימת שתאפשר להאיץ את ההגעה לשם, וזוהי התפילה.

מהי תפילה? מי מתפלל, מה תוכנה ואל מי היא ממוענת?

מהי תפילה?

לא אצלול לכל השאלות שפתחתי בהן, אבל אטען שתפילה כנה יכולה להיות כלי שרת מיטיב בידי אלוהים/ בודהה/ מפלצת הספגטי או כל דבר אחר נעלה שאתם מאמינים בו תאיץ את הגעתכם ליעד.

התפילה אינה חייבת להיות "כנה" או מ"הלב" כפי שכתבתי מהרגע הראשון, אבל אם הגענו לשלב שבו אנחנו מבקשים להיות כלי שרת, הרי שכבר קיצצנו מעט מהאגו שלנו, והודענו 'קבל עם ועדה' שיש משהו גדול יותר, רחב יותר מאיתנו הקטנים (בגוף אך לא ברוח!). עם הזמן, וככל שנחוש תחושת דחיפות להגיע ליעדנו כך התפילה שלנו תלבש גוון יותר כן.

תפילה הינה דרך התמסרות לעצמי.

תפילה המבקשת להיות כלי, הינה תפילה טהורה יותר מבקשה לממון או בקשה אישית להיטיב עם סיטואציה כזו או אחרת ש"אני" חושב אותה לצודקת. מדוע זה? מפני שאין היא מבקשת לעצמי ה'אגו' אלא היא מבקשת להיות כלי שרת המיטיב לכלל. כמובן שהאגו קיים והוא אינו מתאיין כל עוד הזיהוי העצמי ,כאישיות נותר, אך השאיפה שלו היא כבר מעודנת יותר, אוורירית יותר, טהורה ויתר.

התוצר הנפשי של תפילה כזו הוא שחרור. שחרור (Let it Go!) מהמאמץ להשיג את היעד המרוחק. התפילה הזו היא כמו הטלת אבן רחוק רחוק המסמנת את היעד הרצוי, אך מותירה את אופן המימוש, הדרך, בידי משהו גדול ממאמצי האישיות (השדות הקוסמיים, תבניות, הקב"ה.. או כל מה שתבחרו). בימים אלו קופצים לי פעמים רבות בפייסבוק פוסטים העוסקים בכך שהמאמץ להשיג משהו מרחיק אותו, כי המאמץ מנכיח את היעדרו, את החוסר באותו דבר שרוצים להשיג. יש בזה המון מהאמת. תפילה שמשחררת את המאמץ להשיג, אך מנכיחה את הכוונה הטובה היא דרך נהדרת לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.

אתן דוגמא פרקטית מהחיים, שלא מכילה גוונים רוחניים מדי – אני מנהל בכיר בהייטק, אולי אפילו CTO של חברה גדולה, אבל במקום טכנולוגיה מה שמעניין אותי הוא לפתח אנשים, או לאפות לחמים. התפילה להיות כלי שרת משחררת מהמאמץ המודע להשיג את הדברים הללו, אך מנכיחה אותם בתודעתי כמשמעותיים. לכן במפגש עם אנשים או בצק, החיים ילושו את עצמם ללא מאמץ לכיוון זה.

פתחתי עם שאלות מעניינות ועניתי רק על חלקן, אל דאגה אשאיר אותן להמשך..

תרגיל

מדי בוקר, לפני או אחרי ההודיה שלכם/ התפילה הרגילה או בכל רגע שאתם יכולים להפוך אותו לחלק משגרת הבוקר ללא מאמץ – הצמידו את כפות ידיכם ובקשו להיות כלי שרת, כאשר הבקשה ממוענת לאותו דבר בו אתם מאמינים. אין צורך לבקש את הייעוד שלכם אותו גיליתם בעצמכם או באמצעות 'הכוכבים', רק בקשו להיות כלי והשאר יקרה כבר מעצמו.

בהצלחה, והרגישו חופשי לכתוב בתגובות את ניסיונכם או לשלוח מייל (zohar.amin@gmail.com)

 

הערת אגב - הסגנון הפילוסופי נובע מכך שלמדתי תואר ראשון בפילוסופיה אבל גם מכך שתמיד רץ במקביל לדעת (מיינד), אלמנט שחוקר את הדעת ותוהה – של מי המחשבה הזו ומניין היא עלתה, במטרה לטהר את האגו ככל שניתן, אבל זה לפוסט נפרד.

מי אנחנו – שאלת הייעוד

 

מי אנחנו?
למה אנחנו כאן ומה באנו לעשות פה?
 
טוב.. אם הגעתם לכאן, כנראה שכבר קראתם את כל הספרים האפשריים בנושא, כולל חייזרים, שיחות עם אלוהים ומי יודע מה לא.
הפוסט הזה מציע עוד נקודת מבט, שיכול להיות שבדיעבד תראה כגרסה משונה קצת של חסידות.
 
הגדרת מי אנחנו? – דרך חקירה עצמית.
מי שואל? אם קראתם את הפוסטים הקודמים אתם כבר יודעים שהשאלה הבסיסית 'מי אני?' היא המפתח הראשון. ההבנה שאינך הגוף-נפש או 'רק' הגוף-נפש אלא משהו מופלא הרבה יותר מכך, דבר שלא ניתן לביטוי במילים. אבל בכל זאת במילים עסקינן, אז רק נאמר שהשאלה הבסיסית מי שואל מאפשרת לזקק "מה אנחנו לא". יותר מדויק מכך, שאלה זו באה לברר מה ב"אני" בר חלוף ולכן אינו האמת המוחלטת, כי האמת המוחלטת, אם קיימת כזו,  אינה תלויה בזמן.
למה אנחנו כאן?
אני לא שואל למה אנחנו כאן - בני אדם בכדור הארץ ואיך הגענו לכאן. אני עוסק בשאלת משמעות חיינו בהיותנו בגוף. מהי משמעות, מהו דבר בעל משמעות, האם יש אמת מידה אבסולוטית או שאין משמעות כלל והיא נתונה למנהגים, ערכים ומוסר שגם עליהם ניתן לקיים דיון דומה.
אנו נדלג מעל הדיון הפילוסופי המעניין הנוגע למשמעות המילה משמעות.. וננסה לענות מנקודת מבטו של השואל, שזו הייתה השאלה שדנו קצרות בפסקה הקודמת.
 

הגיגים של רוחניות

 

 

נגזרו לנו 120 שנים, זה כנראה לא כל כך מעט

אך לשם מה כל זה? האם יש לכך משמעות או יכולה להיות? איזה תפקיד משחקת הדת במשמעות זו ומתי יכול לומר אדם השלמתי  את אשר היה להשלים בלב שלם ומלא?

האם תחושת האושר או המלאות יכולה להיות מתמשכת, מרגע שמתעוררים בבוקר, לאורך היום ועד לחלומות?

מי מחפש אושר? מה בין אושר לבין הנאה או בין כאב לסבל?

מה ביכולתי לשנות ועל מה ביכולתי להשפיע?

 

'הדת אופיום להמונים' – מה בכוחה של הדת לתת שמהווה מנת דופמין קבועה למאמיניה? מדוע אין היא תמיד מספיקה אם בכלל?

מה אנשים באמת צריכים? ממה אנשים באמת מפחדים?

אנשים, כמו שאר עולם החי זקוקים לאהבה, מעבר לפירמידת מאסלו שמתחילה בביטחון קיומי ותזונה. לרצון להרגיש אהוב יכולים להיות מניעים שונים – אני רוצה להיות אהוב כדי לא להיות לבד, כדי לא למות לבד. אני רוצה להיות אהוב כי הידיעה שאני אהוב ממלאת אותי.

בשני המקרים, יש כאן תלות בגורם חיצוני. באיזה מקרה לא תהיה תלות בגורם חיצוני – במקרה של אהבה עצמית. לא אהבה עצמית בדמות 'נרקיס', אלא קבלה עצמית, מסירות עצמית. קבלת מה שמתרחש בין אם בחוץ ובין אם בפנים, הסכמה להיות עם עצמך ולחיות עם עצמך בשלום. קל לבלבל אהבה עצמית עם השקעת זמן עבור הגוף בחדר כושר או השקעה בפסיכולוג טוב כדי לפתור טראומת ילדות. אני מתרגם אהבה עצמית כמציאת הקדושה שבעצמי, מציאת האלוהי שבי אם אין מילים אחרות טובות  יותר לתאר את הכוונה. החלק הקדוש שבי מתגלה (בחוויה שלי) כרצון להיות שם עבור אחרים ללא תנאי, כשירות לזולת. לא לימדו אותי שאלוהים מגן וחומל, זו תפיסה נוצרית, אבל הנוצרים פגעו טוב בלא מעט דברים.

אפשר למצוא בקירבנו מקום קדוש אם נפסיק לרגע להסתכל כל הזמן על עצמי דרך הדעת ששואלת -  מה עם העבודה, זוגיות, כסף... את אותה קדושה ניתן לתרגם כתחושת הבטן שמעוניינת להגן ולחמול על האחר, כתחושה שבתוך תוכי מצוי משהו גדול, עצום ובלתי ניתן לתיאור. אני חושב שזו אינטואיציה שבאופן טבעי יש לרובנו אבל היא קבורה עמוק בגלל מה שסיפרו לנו על עצמנו, והציפיות שלנו עצמנו מהחיים.

מסירות לעצמי, או אהבה לעצמי היא החיפוש המתמיד אחר הקדושה הזו ביום יום. הצניעות להבין ולפעול כל אחד בדרכו. אין צורך לפתוח בית תמחוי, מספיק לפעול בד' האמות שלך כיום. כוחי ועוצם ידי אינם אלא כלי שרת, לא שירות עבורי ה'אנוכי' אלא עבורי 'הלא אנוכי', זה שתר אחר הקדושה וחייו אינם אלא שירות ו'שירה'.

אז איך להתגבר על הפחד?

הפחד הוא קיומי. אם חוזרים במקדחת 'הלמה' לסיבת השורש (שכל מי שסיים בה"ד1 מכיר), תמיד מגיעים לשורש שהוא קיומי 'כי אני לא רוצה למות'. הפחד ממוות גם אם הוא לא מוחצן תמיד נמצא מאחור – בזוגיות, בעבודה ובכלל. הפחד מהמוות שורשו נוגע מהזדהות עם הגוף. השלב הראשון הוא להכיר בכך והשלב השני הוא קצת להחליש את ההזדהות ביני לבין הגוף שלי.

אציע שני כלים בסיסיים לפורר מעט הזדהות זו:

1. כאשר מדברים על עצמך, יש להבחין בין העצמיות הפנימית הקבועה לבין העצמיות החיצונית בשפת הדיבור ממש. למשל, 'כואב לי' ל'כואב בגוף/ יש כאב בגוף'... אפשר להשליך את זה על כל אמירה הנוגעת לגוף או לנפש על ידי מעבר לגוף שלישי. 'רע לי' ל'יש לי תחושה רעה'. כלומר, להבחין בין תחושות ומחשבות שהינן ברות חלוף לבין העצמיות הפנימית שאינה משתנה.
   
   
2. להסכים ולהרגיש שהעצמיות הפנימית היא משהו קבוע. שהעצמיות הפנימית אינה משתנה חדשות לבקרים, עם עלייה או ירידה במשקל או העדפה כזו או אחרת. נדרש תרגול מסוים כדי לזהות את זה (מדיטציה או הנחייה מודרכת).

האגו שצברנו לאורך השנים יסרב לקבל את האמירה הזו, הוא מפחד למות. אשאיר שני תרגילים לסיום, תרגול דמיון מודרך קצר –

1. נסו לדמיין כיצד הייתם קיימים ללא אגו. ללא מכלול המאפיינים המזהים את עצמכם כעצמכם.  אולי לדמיין איך היו נראים החיים ללא זיכרון לטווח קצר או ארוך.
   
   
2. דמיינו שהגוף הגיע לסופו מסיבה כזו או אחרת. תשאלו את עצמכם בקול 'אז מה?'. תנו לתחושות ולמחשבות לעלות ולהציף וזהו את סיבות השורש לפחד שלכם למות. האם יש קשרים מסויימים שמחזיקים אותי (כאגו) כאן? האם יש לפחד באמת על מה לסמוך?

 

 

חג שבועות שמח

 

מי אני – חלק 2

 

 

איך ממשיכים?

 

הגיאנה יוגה מדברת על כך שהמציאות שאנו חווים ביום יום אינה המציאות או האמת האולטימטיבית. קונספטים שהושתו עלינו במהלך החיים, גם אם באופן נצרך אבולוציוני כדי לקיים חברה, גם כיסו באותה הזדמנות על האמת, על המהות האחת שאנחנו. הגיאנה יוגה אומרת שאנחנו זו לא האישיות, או הישות שאנחנו חושבים שאנחנו - אנחנו לא תסביך הגוף-נפש, אנחנו קודמים לכך. תמיד היינו ותמיד נהיה. קשה לתפוס מה המשמעות של תמיד היינו או תמיד נהיה. איך היינו טרם היינו בגוף? התשובה הספונטנית היא ״אני לא יודע/ת״. זו גם התשובה הנכונה. לפני ההוויה בגוף לא הכרנו את עצמנו. הדוגמא הכי חיה מבחינתי לכך היא תינוק שזה עתה נולד. אין לו שפה, אין עליו מושגים וקונספטים מועמסים, יש רק אותו עם עצמו. שקוע בפנימיותו העוברית. זה. זה המצב אליו אפשר לחזור. לאט לאט התינוק מזהה את עצמו עם הגוף, ובשל כך הרעב והכאב מזוהים ככאבים שלו. זהו שורש הסבל.

 

מי אני? – חלק 1

 

 

טוב.. איך מתחילים לכתוב שוב אחרי שלוש שנים?

 

לא כתבתי כי … חיפשתי את הכותב.

 

שיטת וים הוף (WHM) - רק לנשום

 שמעתי על השיטה לפני כמה שנים, אפילו האזנתי למספר פודאקסטים של וים הוף, אבל בכל פעם ששמעתי ידעתי שאני מאזין למישהו ש100% משוכנע בעצמו אבל בדיוק באותו הזמן גם 100% מסובב לגמרי.

המצב השתנה אחרי שקראת הספר שלו , רפרפתי במחקרים שעומדים מאחוריו (רפרנסים למטה) ויותר מכל התנסיתי בשיטה שלו.

איך לחבר את האייפון לאינטרנט עם כבל רשת

מדריך קצר - איך לחבר את האייפון לאינטרנט עם כבל רשת:

איך להשאר בריא בתקופה זו ובכלל..

אנחנו באביב, עדיין לא ממש בקיץ. מצד אחד יש קור, המים בברז ובים קרים, יש ימים קרים מאד ומצד שני כשיש ימים חמים, השמש כבר עם מקדם UV גבוה, מה שמאותת לפרחים לפרוח ומכין את הגוף שלנו לשמש הקיץ החזקה.

היסודות שלי לבריאות הם:

1. שעון מחזורי יומי מדויק
2. שעון עונתי מדויק

שיחה לימי החורף - פקטור X

המוטיבציה לפוסט הזה הגיעה בעקבות בקשה מקבוצת הקרטה (האגדית!) בנצר סירני שאתן הרצאה אחרי האימון בנושא כלשהו, זרקו לי רעיונות כמו ויטמין די, מלטונין וכו'. אבל האמת שלדעתי הדבר החשוב ביותר הוא להבין את השורש של מקור הביולוגיה שלנו, שגם הוא נעוץ אי שם בחורף מקפיא ואם נשכיל להבין אותו נבין גם איך לשרוד את "החורף" של המאה ה21.


היום אנחנו בחורף ומה יותר מתאים מאשר לפתוח את הדברים עם מחשבות  על קור, רטיבות, קרח ודינוזאורים.
אני אספר לכם סיפור שמטרתו להבהיר למה המצב האופטימלי, הכוונה מאריך החיים, הוא לעבור חורף קר, בטבילות במים קפואים ובתוך כך להיות שבעים ולהאריך את חיינו. מבטיח להשתמש בכמה שפחות במושגים בביולוגיה.

The Winter Is Coming...

החורף מגיע ואיתו הולך הפליאו וחוזר הקיטוזיס... 

היות ומצטברים דברים רבים וככל שהם מצטברים כך הסיכוי שאכתוב עליהן בהרחבה הולך וקטן 

החלטתי לכתוב כאן מעין פוסט סיכומי של הביו האקינג בהם אני עוסק. 

חלקם מלווים אותי כבר שנים וחלקם הצטרפו רק בחודשים האחרונים. הזמן שלי לכתוב, להסביר ובעיקר להתווכח (ברשתות החברתיות ולא רק) לא כבעבר ולכן אני מסכם כאן כמה מנהגים שסיגלתי לטובת מניעת מחלות כרוניות כמו סכרת, סרטן ואלצהיימר. 

המנהגים מבוססים על אלפי שעות בודדות של למידה וקריאה (ואם מחשיבים את התארים הפורמליים עוברים בקלות את ה10K..), זה לא אומר שאף לא אחד מהם נכון אבל מאחורי כל אחד יש תיאוריה והתנסות.

לצום תוך כדי אכילה

אם היו מעירים אותך בלילה ושואלים מה המטרות שלך בחיים, מה היית עונה?

אני הייתי עונה שאני רוצה לחיות חיים משמעותיים וארוכים בבריאות טובה עד כמה שניתן. חיים משמעותיים זה מושג קצת אמורפי אבל חיים ארוכים בבריאות טובה זה מושג כבר יותר מדיד. הפוסט הזה הוא על איך אני מתכנן להגיע ל130 בבריאות טובה, ובשאיפה להוות תמריץ ולעזור לאלו שסובלים ממחלות כרוניות שונות.

אני אתחיל מהסוף - הטבע לא תכנן שנחיה כל כך הרבה שנים כמו שאנחנו רוצים. הוא בגדול רצה שנגיע לגיל הפיריון מהר ככל שאפשר כדי להעמיד צאצאים ומאידך לחיות מספיק שנים כדי לוודא שהם מתבגרים בביטחון ומסוגלים לדאוג לעצמם, אחרי התקופה הזו לא ממש אכפת לטבע מה יקרה אתכם. מסתבר שיש פרצות במגנון הזה ויש כמה אסטרטגיות שניתן לבחור כדי להגיע לאריכות ימים בבריאות. הדרך שמתוארת בפוסט הזה היא דרך התזונה.

ירקות - למה לא הקשבתי לסבתא..

למה אנחנו חושבים שאנחנו שונים מיתר בעלי החיים או החרקים? למה אנחנו מדמים שאנחנו חסינים בפני מנגנונים אבולוציוניים שנועדו להגן על הצמחים מפני טורפים שחיו בסביבתם? הרי הם היו כאן הרבה לפנינו, מאות מיליוני שנים לפני שהגענו לכאן..

בתוך "ספר" עולם התזונה והבריאות הטבעית (ואני מכנה בריאות טבעית בשם זו המתאפשרת הודות ליכולת הגוף לרפא את עצמו), קיים פרק שלא רבים מאיתנו טרחו לקרוא עד היום, ושמו "מנגנוני ההגנה שפיתחו הצמחים כנגד מי שרצה לאכול אותם, וכיצד מנגנונים אלו משפיעים על בריאותינו כיום". אני נחשפתי לפרק הזה בחודשים האחרונים, ויחסית בהלם מגודל הblindspot שנחשף בפניי ורלוונטי לכולם.

הצמחים לא באמת אוהבים אותנו, או יותר נכון, לא באמת אוהבים שאנחנו אוכלים אותם או  מכינים מהם: קארי ירקות או סלט קצוץ. אז מה הם עושים בעניין הזה?

הגיגים לפני אימון מיוחד חורף 2017

קרטה הוא הדוגמא העילאית למשמעות הדוגמא האישית. הגוף מחקה באופן לא מודע את ראש הדוג'ו. אצלו טמונה האחריות המודעת, ואולי הלא מודעת, לגודל ועוצמת ההשפעה על תלמידיו.

קרטה מזכיר קצת את תורת שלילת התארים של הרמב"ם, אי אפשר לתאר אותו, הוא מעבר לתיאור, צריך לעשות ומתוך עשייה מגיע לִשְׁמָהּ. בקרטה כמו במתמטיקה התרגול נחשב. אבל בניגוד למתמטיקה לא מספיק י להבין את היסודות באופן מנטלי צריך ללמוד ולחווט את הגוף לזכור, לשנן ולהתאים את הגוף לתנועות.

כמו כן, אם ביהדות מדברים על צחצוח המידות הרי שבקרטה מדברים ועוסקים על צחצוח התנועות. צחצוח המידות תורם לנקיות הנפש וצחצוח התנועות לנקיות המנטלית.

בקרטה ההבנה וההפנמה שלך כי אתה חלש מנטלית ויש לך עוד המון במה להשתפר זו עוצמה. העוצמה להיות עניו ולהבין שיש עוד דרך ארוכה לפניך שהסוף שלה לא יושג לעולם, לתהליך עצמו, לחתירה יש משמעות ובתהליך הזה מתבצע הלימוד והשיפור המתמיד.

בחיים תמיד אמרו לנו אם תלמד ותעבוד קשה "תתעשר!", כשהתבגרנו הבנו שזה לא כל כך מדוייק ושיש עוד "חוקים" בקוסמוס. קרטה במובן הזה הוא חממה, עבודה קשה מביאה לתוצאות, הרבה מאד תלוי במידת ההשקעה ובחניכתו של ראש הדוג'ו.

אז לשם מה? שמא לִשְׁמָהּ? ביהדות מתוך שלא לִשְׁמָהּ יבוא לִשְׁמָהּ. כך גם בקרטה, רק שאין אל טרנסדנטי שאליו עובדים. הלא לִשְׁמָהּ בקרטה זו העבודה הגופנית והמנטלית גרידא. הלִשְׁמָהּ הוא אימון עבור משהו שמעבר. לא אל אל, אלא אידאל. למשל, מתוך האימון והתרגול לייצר עולם טוב יותר סביבי.


* הדברים הללו נכתבו לפני אימון מיוחד. אימון מיוחד זה רצף אימונים אינטנסיבי ביותר הנמשך על פני מספר ימים ב

התשוקה לחיים

הרבה אנשים שואלים אותי, "זהר, איך אתה מספיק לעשות הכל? – משפחה, עבודה תובענית, תחביבים תובעניים, בלוג ועוד ועוד??"

עיניים פקוחות לרווחה

בפוסט "השינוי שלי - ראייה" הזכרתי את הקשר בין רגשות או חסמים רגשיים וראייה. היום אני רוצה לגעת במשהו לא פחות חשוב ואלו חסמים מנטליים בדרך לראייה ברורה יותר. אין אחד שלא שמע את המשפט "תסתכל למציאות בעיניים", "תהיה ריאלי", "תחשוב טוב יהיה טוב..".. לדעתי יש במשפטים הללו שמץ של אמת דו משמעית.

המציאות כפי שאנו מציירים אותה אינה אובייקטיבית, המוח מציג לנו פן מסוים של המציאות ומסתיר פנים אחרים באופן אוטומטי עבור השכל המודע שלנו.זהו מנגנון של סכמות שנועד לאפשר את ההתנהלות היומיומית תחת עומס האינפורמציה המגיע לחושינו, מעין מסננת דרכה אנו רואים את העולם.  דוגמאות מוכרות לכך אפשר למצוא בנשים בהריון שפתאום מתחילות לראות סביבן מלא נשים בהריון ובטוחות שהתרחש לאחרונה בייבי בום, או מישהו שמחפש מכונית למכירה ופתאום לא מפסיק לראות סביבו שלטים "למכירה".

אם נצליח להשפיע על התת מודע ולראות את המציאות דרך משקפיים קצת אחרות מאלו שאנו רגילים אליהן אז הטענה שלי שגם נצליח לראות "ביולוגית" טוב יותר בבדיקה של אופטימטריסט...

אנשים רבים ואני ביניהם, לא מוצאים בדרך כלל פנאי לחשוב על מי הם, מה הם ולאן הם הולכים. עצירה שכזו עשויה לאפשר התבוננות מרתקת ומרוחקת על מי אני חושב שאני. כאשר נעזרים בחברים טובים או מעסיקים מספיק פתוחים גם אפשר ללמוד על האיך האחר רואה אותי. שילוב של שתי הסתכלויות אלו חושפות לרוב פער בין מי אני חושב שאני לאיך שאני נתפס. זה נכון שאני נתפס שונה מול אנשים שונים, מול חבריי הקרובים, הרחוקים, אישתי והמעסיק שלי, אבל מה שמעניין אותי הוא לא השוני בתפיסה בין קבוצות שונות של חברים אלא השוני בתפיסה ביני לבינן, וככל שהשוני בתפיסה העצמית גדול יותר כך האלמנט משמעותי יותר.

לפני שאני צולל לעומק חשוב להדגיש - איך שאחרים רואים אותנו זה לאו דווקא המצב הרצוי, חלק מ"העיוורון" שאנו חווים בראיית המציאות עוזר לעצב את מי שאנחנו, הופך אותנו ליותר "אמיתיים". אבל המטוטלת הולכת לשני הכיוונים - עיוורון קיצוני בחווית המציאות מוביל לניתוק ביני לחברה ומודעות קיצונית עלולה להוביל לערעור על העצמי באופן בלתי נסבל, ולערער את הביטחון לחלוטין. לכן כאשר ניגשים לחברים או מעסיקים חשוב להאזין בצורה ביקורתית ולהחליט מה אנחנו מקבלים וממי, כאשר העיקר הוא לתפוס את הפער.

ככל שהפער חריף יותר, כך מקומו של התת מודע כמספר לנו סיפור קוהרנטי אך "שגוי" גדול יותר. כלומר, ככל שהמרחק "האופטי" בין המשקפיים שאני שם מדי יום לבין המשקפיים בהם האחרים מתבוננים עליי גדולים יותר כך המוח הלא מודע עושה מאמץ גדול יותר להתמודד עם הפער. הפנמה אמיתית של הפער, גם אם אין הסכמה איתו, מאפשרות "לראות" את העולם דרך משקפיים שונות, אולי קצת "שחורות" יותר מה"ורודות" שהתרגלנו אליהן.

הטענה שלי שהפנמת הפער גם מאפשרות לראות את העולם טוב יותר ללא משקפיים (והפעם אני מתכוון למשקפיים ממש...). אני חושב שהחשיפה לפער מייצרת משוב בין המודע לתת מודע ובכך מורידה מתח מהתת מודע שעסוק באופן רצוף ובלתי פוסק לספר לנו סיפור קוהרנטי על המציאות ומקומנו בה. המתח הנפשי-מנטלי הזה בו אנו שרויים גורם למתח שרירים, שנכפה עקב כך.

   

התת מודע יודע איך אנחנו נתפסים אבל אנחנו נוטים להתעלם ממנו ויוצרים בכך מתח נפשי רצוף ובלתי פוסק. החשיפה לפער באופן מודע שוברת את ההתעלמות הזו. אמנם, בעקבות הפער עלול להיווצר מתח רגשי. אם הפער מאד גדול עלול להיווצר בתהליך "נזק" בטווח הקצר, אך רווח בטווח הארוך, כי החשיפה מייצרת אפשרות להימלט מהתת מודע וגם להרוויח "אני" משוכלל יותר בעתיד.

אני לא טוען שהתהליך הזה מתאים לכל אחד ושהמודל הזה חף משגיאות - אני ובטוח שיש אנשים שחוו שינויים עמוקים ללא כל שיפור בראייה מצד אחד ומצד שני כאלו ש"חיים על קוקוס" ורואים 6/6. אני חויתי באופן אישי שיפור  באיכות הראייה בתהליך הזה, ומאחל לכל אחד ואחת שמעוניינים, לצרף את הכלי הזה לארגז הכלים שלו.

מתכונים דלי פחמימה - חלק ב' (פוסט מתעדכן...)

למתכונים חלק א'

אסאדו

רכיבים: 

שני קילו אסאדו שמן עם עצם

מספר גבעולי רוזמרין וטימין טריים 

מלח גס ופלפל שחור לפי הטעם

הכנה:

מניחים את האסאדו, כאשר העצמות כלפי מטה,  על גבי רשת. את הרשת מניחים מעל לתבנית אליה יטפטף השומן.

מתבלים בנדיבות ומכניסים לתנור לחום גבוה מאד (220+) עד שהאסאדו מזהיב (עד חצי שעה אם האסאדו בטמפרטורת החדר). מוציאים החוצה עוטפים בנייר כסף (או נייר אפייה תחילה) ומכניסים לארבע שעות לפחות על חום בינוני (130-150 מעלות). למי שאוהב את השומן רך במיוחד רצוי לכוון לאזור ה130 מעלות ולהאריך את משך ההכנה.

השינוי שלי - ראייה

הפעם הראשונה בה הבנתי שאני צריך דחוף משקפיים הייתה באזור חטיבת הביניים, כאשר המיקום בשולחן הראשון לא הספיק כדי להעתיק את סיכום השיעור בהיסטוריה של ימי הביניים..

על חינוך, בריאות ומה שביניהם

או איך מגדלים משפחה מודעת – שינוי משפחתי

אני חושב שהכלל הבסיסי אומר "אל תהיה פנאט", כל שאר הכללים נובעים ממנו ומסבירים איך ליישם את העניין, אבל זו הרוח הכללית כדי לא לייצר אנטגוניזם ואת האפקט ההפוך בדיוק.

הילד בן שנתיים, אין לו חום גבוה והוא גם לא מובטל מעבודה ואהבה...

פתאום שמתי לב שהיום מלאו בדיוק שנתיים לתחילת התזונה ולשינוי הכי גדול שעשיתי בחיים שלי חוץ מלהתחתן עם הדס

מאז שזה קרה התרחשו כל כך הרבה דברים טובים במקביל ..

זה מצחיק, כשאני קורא את המשפט האחרון שוב נדמה לי כאילו מצאתי דת חדשה, אבל בשכל אני יודע שאין הדבר כך, באופן אובייקטיבי התרחשו הרבה דברים מאד חיוביים בשנתיים האחרונות

אני חד כפי שמעולם לא הייתי, מרגיש כמו סוללה של אנרג'ייזר אבל טוב יותר, מרוצה מהמראה שלי כמו שהייתי בן 17 שחי בחדר כושר, חזרתי לעסוק בספורט באופן תדיר (קרטה, HIT) ולמדתי, עד כמה שאפשר, לחיות עם תקופות מתוחות ותובעניות (מדיטציה).

מסביבי, זוגתי היקרה, אמי, קרוביי וחלק מילדיי הצטרפו אליי למסע התזונה וטעמו גם הם את רוח השינוי בדרכם.

בשנתיים הללו פגשתי חברים טובים מאד לדרך, למדתי רבות על הגוף האנושי, על אנשים ועל רופאים.

אני חושב שאפשר לתאר את השנתיים הללו בקצרה כך: חצי שנה ראשונה הייתי פנאט, הקפדתי על קוצו של יוד וירק. חצי שנה אחר כך המשכתי להיות פנאט והייתי עסוק בלהיות מטיף. בחצי שנה שלאחר מכן, הגעתי לרוויה בתזונה ובהטפה והתרכזתי בדרכים יותר נורמליות לשכנע ולהשתכנע תוך התעמקות גדולה בידע הקיים ובהפצתו לסובבים אותי ובכלל. בחצי השנה האחרונה, מצאתי את הדרך לחיות בשלום ובשמחה עם אנשים שרוצים לחיות את חייהם אחרת וגם מצאתי את האיזון התזונתי שיאפשר לי, לדעתי, להמשיך כך עד שארית חיי.   

השינוי שלי - צום

יש המון חומר באינטרנט, גם מתורגם לעברית בנושאי צום ובכלל

המוטיבציה שלי לכתוב פוסט נפרד היא לשתף אתכם במסע הקצר (חודשים בודדים) בהתנסות בצום באופן תדיר.

השינוי שלי - מדיטציה

יש סיטואציות בחיים שבהן תחושות כמו מתח, לחץ וחרדה הן כמעט בלתי נמנעות. לדוגמא באירועים כמו מעבר דירה, לקיחת משכנתא, הריון ולידה, מוות של אדם קרוב, נישואין, גירושין, פיטורין, פרישה ועוד.

אותן התחושות שעשויות לפקוד אותנו בין אם באירועים משמחים ובין אם בעצובים, הן ברובן בנות חלוף.

אבל השאלה היותר מעניינת היא מה קורה כשהתחושות האלה הופכות לקבועות, לשגרתיות, כאשר חשים במהלך היומיום תחושות כמו מתח, לחץ, חרדה, עצבות, בלבול, ישנוניות ועוד.. או שבאופן "אובייקטיבי" נוטים לסבול בשגרה מכאבי ראש, ממערכת חיסונית מוחלשת, מהרגלים "רעים"  - מהתמכרויות קטנות כמו כסיסת ציפורניים ועד צריכה מופרזת של אלכוהול..

לכולנו יש ימים רעים, אבל כאשר הנדיר הופך לתדיר ושגרתי באופן שגורם לך להיות חולני, חסר אורך נשימה זה הופך אפילו סיטואציות פשוטות וקל וחומר מורכבות למסובכות, זה יכול להביא לפגיעה במערכות יחסים וכו'. ובמצב כזה צריך לדעתי למצוא את הדרך להודות בכך ולמצוא פתרון.

צום

נראה שנושא הצום, או צום לסירוגין הוא אחד הדברים החמים הבאים בנושא התזונה והארכת החיים.
אני אתחיל את הנושא בתרגום אחד המאמרים בנושא צום והיכולת שלו לחדש מערכות חיסוניות ואף לסייע בתהמודדות עם מחלת הסרטן. כל הצומות שאציג כאן בפוסט מדברים על צומות המבוססים על מים בלבד. לא מיצים, לא קפה ולא שומן רק מים למשך כל תקופת הצום.

ניסוי מיניסוטה או למה הדיאטות המסורתיות לא עובדות?

לקראת סיומה של מלחמת העולם השנייה, חוקרים מאוניברסיטת מינסוטה החלו בניסוי אגדי בפסיכולוגיה והפיסיולוגיה של הרעבת בני אדם ובכך, ברעב. הנבדקים היו 36 מתנדבים חלקם רזים וחלקם לא. האנשים האלה היו מורעבים למחצה במשך 24 שבועות – הם "זכו" לאכול כ1,600 קלוריות ביום של מזונות שנבחרו לייצג את התפריט של אזורי רעב אירופיים: "לחם מחיטה מלאה, תפוחי אדמה, דגנים וכמויות גדולות של לפת וכרוב" עם כמות סמלית של בשר וחלב.

דיבייט אופייני עם קרוב משפחה

רציתי לשתף אתכם בשיחה חצי דמיונית עם בן משפחה דואג שמבין עניין ומציג כמה טיעונים לא רעים נגד התזונה או דרך החיים שבחרתי ללכת בה. לזכותו יאמר שדווקא לסוגיית הפחמימות לא נכנס אלא לנושאים אחרים ולא פחות חשובים - ספונטניות, בריאות הנפש, חשבון הבנק, מוסר ואיך לא טיעון גם "סבתא שלי הייתה מעשנת עד גיל 100" :)

מתכונים דלי פחמימה (פוסט מתעדכן...)

קישור לחלק ב'

בפוסט זה אעלה את שלל המתכונים עליהם גדלתי בשנה האחרונה. את רובם ניתן למצוא ברשת או בספרים בפורמט כזה או אחר, אבל אביא את הסגנון והניסיון האישי שלי ואשתדל לפרט ככל שניתן. המתכונים הם נקודת התחלה טובה למי שרוצה להתחיל דיאטה ללא פחמימות או דלת פחמימות.

מספר כלים נחוצים במטבח

• משקל אלקטרוני ברזולוציה של גרמים לכל הפחות. למי שעוסק באספרסו מומלץ לרדת לעשירית הגרם.
• כלי מדידת נפח (עם יחידות שונות ml, oz)
• בלנדר חזק
• מג'ימיקס
• צנצנות זכוכית בגדלים שונים (ממליץ על mason jars)
• מחבת פסים
• סכין מעולה לחיתוך בשר 

שמנת מתוקה  - עשה זאת בעצמך (פליאו, קיטוגני, צמחוני) - 0.6 גרם פחמימה למנה (25מ"ל)

שמנת מתוקה home-made היא אחד הדברים הכי טובים שפגשתי בתזונה הזו, ללא כל חומרים משמרים בניגוד למה שניתן למצוא בשמנות הזמינות בשוק. למעשה ככל שעובר הזמן הגוף מתחיל להיות רגיש לחומרים האלה ובשמנות הללו זה מאד מורגש, לפחות אצלי. היתרון האמיתי בשמנת הזו היא לא רק שהיא ניתנת להקצפה אלא שהטעם שלה הוא פונקציה של חומרי הגלם, ככל שתשקיעו כך תקבלו שמנת איכותית יותר, כמעט איך שלא תסתכלו על זה היא תצא גם זולה יותר משמנת קנויה. בסוף אמליץ על סוגי חמאה להכנה.
את המתכון המקורי פגשתי לראשונה באתר האגדי של מאיה ואודי (מומלץ להעיף שם מבט).