יום שלישי, 19 במאי 2026

איך מתרוממים מלמטה?



ראשית יש להיות מודע לזה שרע לך

ממש רע לך..


תחושה שאתה לא במקום הנכון, לא עושה דברים שטובים לך, שאתה במאמץ והתמודדות כל הזמן מול כולם ובמיוחד מול עצמך

תחושה שאין חשק להמשיך בדרך שאתה הולך בה ואולי גם לא זוכר ולא מבין איך הגעת לאן שהגעת..


אפשר להגדיר את זה כעצב, דיכאון קל או יותר מזה, אולי אפילו צער על הזמן שבזבזת עד עכשיו


אם אתה שם, אז עכשיו הזמן להרגיש, להיות מודע לרגש, אולי לבחילה העולה או לכאב הבטן המתרגש כאשר מאפשרים למודעות הזו להיות נוכחת 


אני לא שואל למה הגעתי לכאן, זה יכול להיות משלל סיבות אישיות או זוגיות

אני שואל האם הספיק לי, באמת הספיק לי 

ואני חייב שינוי.

 

אם התשובה - ״אין לי מספיק מוטיבציה או תקווה לשינוי הסיטואציה״ - אז ברוכים הבאים הגעתם לתחתית!

אם התשובה ״רע לי אבל אני סוחב״ - יש כנראה רווח נסתר בסיטואציה, נוחות כלשהי שאתם נצמדים אליה, שגרה ״כפויה״ - 

עיצרו והתבוננו. 

עצמיותכם אינה תלויה בדבר, החזרה פנימה יכולה להתחיל בכל עת. התמסרו לקושי, חוו את הכאב באמת ושאלו את עצמכם האם באמת שווה להמשיך בהתמדה הזו? 


ממשיכים?



אבל לי שקט במוח, כל הזמן מחשבות עולות - כסף, קריירה, בטחון, סקס, מעמד, רגשות שבאים והולכים …


בשלב הראשון נמצא דרך מעט מעט להוריד את הלהבות של הדעת, כדי שתוכלו למצוא את עצמכם. 

הורידו אפליקציית מדיטציה, פרניאמה.. השתמשו בכלי ביופידבק שניתן לרכוש ומאזנים את הדעת - muse, emWave.. 

צאו לטבע, צאו לריטריט פנו זמן עבור עצמכם כל בוקר וכל ערב. בלי טלפון. 

גם אם מדיטציה לא כוס התה שלכם, הניחו ליד המיטה מחברת. היא תשמש אתכם לפרוק מחשבות שעולות בזמן המדיטציה או פשוט לכתיבה ספונטנית בסוף היום ותאפשר לכם גם התבוננות וגם פורקן. אני מעדיף מחברת אבל אפשר בהחלט להשתמש בפורמט דיגיטלי כמו פתקים של אייפון או כל אפליקציה אחרת.


אולי הלהבות לא ישקטו אבל יהיו לכם הצצות של שקט, מכאן כבר אפשר לעבוד כי אתם מזהים את הפער בין המחשבות והרגשות הגועשים לבין השקט. אתם שמים לב שאתם העדים לכל אלה אך אינכם זהים איתם. 

אולי עכשיו יש בכם כבר כמות מספקת שמאירה לכם את הרווח הנסתר שדיברתי עליו. כעת הגיע הזמן לשחרר את הרווח הזה או לשנות את הסיטואציה. 


אני לא אומר שזה קל. הבה ניתן שתי דוגמאות אחת מציאותית ארוכה ומורכבת ואחת פשוטה אך לא פשטנית:

נניח ומצויים בסיטואציה קשה של זוגיות לא בריאה. אפשר לשחרר או לשנות. 

לשנות זה אומר לדבר, ללכת לייעוץ זוגי או להסכים להפרד עם כל המחירים. 

לשחרר זה אומר שממשיכים לקיים את הקן אך לא את הזוגיות, משחררים את הזוגיות. 

(זוגיות עבורי זה שיש מישהו שם עבורך להחזיק את הלב ברגעים הקשים והאינטימיים ביותר ולחלוק את הרגעים המשמחים יחד.)

שחרור הזוגיות יחייב למצוא מקורות אחרים לעולם הרגשי ובד בבד יצריך כנות מול הצד השני. כך או כך שחרור יביא לשינוי. 


כדי להקליל ולחדד את המסר, נניח שאני מכור לעוגיות, ממש סוג עוגיות ספציפי שעושה לי את זה אבל אני ממש רוצה להוריד במשקל. לשחרר זה אומר לשחרר את התשוקה לעוגיות. כל פעם שהיד שלי ניגשת לקופסה אני לא עוצר אותה אבל מונה בקול או בראש - ״עוגיה ראשונה..״. תשומת הלב לסיטואציה משחררת מעט מהתשוקה. לאט לאט ובתהליך מתמשך צריכת העוגיות תרד. לשנות זה פשוט אומר להגיע ממקום החלטי - אני לא קונה יותר את זה, אני יוצא לרוץ כל יום או כל דבר שתומך את הרצון הבסיסי.


אתם איתי? הבה נמשיך..


כאשר נוצר הרווח בין הרגשות והמחשבות לעצמי, מתחילים לשים לב שיש סנטר. ממש מרכז מורגש ומובחן. אתם הרבה מעבר למרכז הזה אבל זה מקום טוב להתחיל איתו, כי עם המרכז הזה אפשר לעבוד. 

הסנטר הזה הוא המקום שעכשיו אפשר לזהות ולחזור אליו כאשר מצויים בסערת היומיום. כאשר יוצאים מגדרנו בגלל סיטואציה מול הילדים, בעבודה, בזוגיות או סתם בגלל המקום בחיים. 


״שעון החןל״ בפוסט הקודם מזכיר לנו שהזמן קצר ודרושה תחושת דחיפות. אך מהי הדרך אל עצמנו?


הדרך לעצמנו לא בהכרח קצרה, אבל הנה תרגיל סיום כדי להתקרב:

תרגיל הרחבת המודעות - נסו לאבחן את עצמכם - באיזה מצב רוח אני מצוי בדרך כלל כלפי עצמי והעולם: בושה? אשמה? צער? חשש? רצון בלתי פוסק? כעס? גאווה? אומץ? ניטרליות (לא אדישות!)? נכונות? קבלה? רציונליות? אהבה? 


זה יכול להיות יותר ממצב אחד אך לא יותר משלושה. אם אבחנתם יותר משלושה העמיקו את הכנות. אפשר לשאול בן זוג או חבר קרוב ולהשוות בין התשובות. 


התחילו משם. שאלו את עצמכם מה הרווח הנסתר שלי במצב התודעתי הזה? האם אני מוכן לשחרר אותו ולנוע הלאה?


אם הגעתם עד לכאן אז אתם בדרך הנכונה 

באהבה ובהצלחה 



לינקים:


ביופידבק העובד על סנכרון דופק ונשימה מבוסס :

https://store.heartmath.com/emwave/?srsltid=AfmBOooo0JTEpbonfl1PDDR5tQ3UhCGOKJFkq_NTmLtvD5j2NJ6tuR-T


נוירופידבק המשלב מדיטציה:

https://intl.choosemuse.com/pages/muse-2-offers?utm_source=inflektion&utm_medium=influencers&cppid=36404&cpclid=ba53e2659b3e47078be4498520a31f52&utm_campaign=BestChoice+Insider&utm_content=


תרגול נשימות פרניאמה לניקוי מנטלי:

https://youtu.be/l11qFpRqhIQ?si=yz0aTNC0_2pPDRss

יום חמישי, 23 באפריל 2026

שעון החול

 


מחשבות לאור יום הזיכרון

צריך להודות..
הסוף של כולנו יגיע בשלב כזה או אחר. באופן מפתיע או בגוויעה בקצב כזה או אחר.
הדבר היחיד הבטוח לפחות כרגע הוא המוות.
האם יש קטליזטור גדול מהמוות עבור תחושת דחיפות? מדוע אין אנו חשים את תחושת הדחיפות ביום יום?
מדוע רק למצבי השפל יש השפעה כל כך גדולה על חיינו?
 
האם יש שפל עמוק יותר מהמוות? אולי הגזמתי, ואין לראות זאת כשפל, אולי עבור האחר זו הפסגה..
בכל מקרה, ברור שהמוות הוא סיום של תרכיב הגוף-נפש הזה. סיום הפוטנציאל, כילוי השעווה וכיבוי השלהבת.
 
התהייה שלי מדוע אין אנו מתעוררים וחיים לאור נרו של המוות?
מדוע המבנה הנפשי שלנו לא מאפשר לנו זאת? הרי זה קטליזטור כל כך חזק להארה כל כך חזק לשינוי באשר הוא - קטליזטור כל כך חזק לתחושת דחיפות, הגם שאינו בהכרח ליבת הצימאון עצמה.
 
היכן מצויה ליבת הצימאון?
ליבת הצימאון מצויה בחיפוש אחר משמעות. בידיעה בעצמות שחייב להיות משהו מעבר ושום דבר אחר חוץ ממציאת המעבר הזה אינה חשובה – גם לא המוות עצמו, או יותר נכון, מציאת המשמעות הזו גם במחיר המוות
(במובן הרוחני – ויתור על ההזדהות עם תרכיב הגוף-נפש וכל מה שזה אומר).
 
הסקתי אם כך שהצימאון הוא דבר חשוב יותר מתחושת הדחיפות, אך איך משדכים את השניים? איך נהנים מהיתרונות של כל אחד ומתי?
הצימאון הקשה יורווה בסופו של דבר על ידי לימוד אינטלקטואלי כזה או אחר או חוויות כאלו ואחרות, אך תחושת חוסר הסיפוק העמוקה תשאר כל עוד התהליך לא יסתיים אם באבחה אחת ואם כתהליך ארוך ומתבשל עד שהפרי נופל בשל מהעץ.
 
לשם כך, נחוצה תחושת הדחיפות. הדבר הזה ישדאג שלא נרדם על ההגה מנומנים אלא ידחף ויאיץ בנו קדימה!
התחושה שאל לנו להסתפק בידע זה או אחר, או חוויות אלו ואחרות ואל לנו להשלים עם תחושת חוסר הסיפוק כשנאמר לעצמנו – 'מחר אשלים את המדיטציה/ ברבעון הבא אקבע ריטריט/ כשארגיש בטוח יותר אפנה למורה הזה' וכן הלאה..

על תחושת הדחיפות להכנס כאן, בדיוק כאן, במיקום של הדעיכה, הריפיון, חוסר תשומת הלב העצמית וחזרה למצב החלום הישנוני (יותר מדי אינסטוש, טיקטוק או סתם נוחות השגרה). תחושת הדחיפות צריכה להזכיר לנו בדיוק בסיטואציה הזו ששעון החול שלנו ממשיך לטפטף ואין אנו יודעים כמה חול נשאר.

כאשר אני חש בריפיון עלי להזכר שגם אני עלול להסתיים בבת אחת חרף זאת שאני מרגיש מוגן ואהוב כל כך. אני אהוב ומוגן ולכן אני מקבל הזדמנויות פז ללמידה בכל רגע, אבל אחריות תשומת הלב והמימוש היא שלי.
 
ונסיים עם תרגיל – 
עיצמו את העיניים ודמיינו שיש לכם שנה לחיות, מה אתם עושים עכשיו? 
אחר כך, דמיינו שיש לכם רק חודש, מה אתם עושים עכשיו? איך זה מרגיש? מה אתם עושים אחרי שמילאתם את חובכם לחברה ולמשפחה, איך אתם מול עצמכם?

בהצלחה

יום שישי, 10 באפריל 2026

תחושת החסר



יש ריק בשגרה. לא משנה כמה פעילויות, הסחות או הישגים ננסה לדחוס פנימה – תמיד נשאר חלל. תחושת חוסר שקטה, עיקשת, שלא נעלמת.

די להיות מודעים לריק הזה. אל תמהרו למלא אותו. תנו לחסך להצטבר. תנו לו להפוך למסה קריטית. רק משם יכולה לצוץ מוטיבציה אמיתית – עוצמתית מספיק כדי שנרצה לשנות, לוותר על מה שהכרנו, ולהסכים שהאמת אולי נמצאת במקום אחר מזה שאנחנו עומדים עליו עכשיו.

שינוי משמעותי דורש מוטיבציה משמעותית. אל תקהו את הבור הזה מהר מדי עם תחליפים זמניים. הם רק ידחו את הסיבוב הבא.

אם זה לא הסיבוב הראשון שלכם – עצרו רגע והתבוננו אחורה. שאלו את עצמכם בכנות:

  • מה במה שעשינו לא היה מספיק?
  • האם עוצמת השכנוע הפנימי הייתה חלשה?
  • האם חסרה מסירות אמיתית, בלתי מתפשרת לעצמנו?
  • האם ציפינו לשינוי מיידי?
  • האם השתעממנו כי הדרך החדשה לא סיפקה ריגושים מהירים?

רוב הסיכויים שחלק גדול מהתשובות הללו נכונות. אז איך ממשיכים הפעם אחרת?

לפעמים קשה לקום לבד. אז אל תהססו לבקש עזרה – מורה דרך, מנטור, או סתם חבר חכם שמדבר את השפה שלכם. אני יודע מהקושי: 99% מהמאבק זה למצוא את האדם הנכון. אבל ברגע שמוצאים – הוא יכול להרים אתכם גם כשאתם נופלים שוב.

תשאלו את עצמכם: מי כאן משועמם? למי יש ציפיות לא ריאליות?

הפעם חזרו לעצמכם אחרת – מקורקעים יותר, כי כבר נפלתם. אני מבטיח לכם: אם תתמסרו למסע הזה באמת, תתחילו לנשום אוויר פסגות גבוה ונקי יותר.

זכרו – לפעמים לפרי לוקח זמן רב יותר להבשיל. נדרשת סבלנות. נדרשת אהבה עצמית. לפעמים מספיק רק לחגוג את ההתכוונות הפנימית – את הרצון הכן להעניק לעצמכם או לתת שירות לעולם.

התבוננו פנימה עכשיו: איפה ההתנגדויות שלכם? מה מעמיס עליכם ומוכן להשתחרר?

יום ראשון, 22 בפברואר 2026

תפילה כדרך להגעה לייעוד

 

 

האם ניסיתם פעם להתפלל כדי להאיץ את מימוש ייעודכם?

בפוסט הקודם דיברנו על הגדרת הייעוד , או לשם מה אנחנו כאן מהתבוננות אבולוציונית תודעתית, ורמזתי על רמה גבוהה יותר של תודעה שמרימה את כל שאר התודעות.

היום נעסוק בדרך מסוימת שתאפשר להאיץ את ההגעה לשם, וזוהי התפילה.

מהי תפילה? מי מתפלל, מה תוכנה ואל מי היא ממוענת?

מהי תפילה?

לא אצלול לכל השאלות שפתחתי בהן, אבל אטען שתפילה כנה יכולה להיות כלי שרת מיטיב בידי אלוהים/ בודהה/ מפלצת הספגטי או כל דבר אחר נעלה שאתם מאמינים בו תאיץ את הגעתכם ליעד.

התפילה אינה חייבת להיות "כנה" או מ"הלב" כפי שכתבתי מהרגע הראשון, אבל אם הגענו לשלב שבו אנחנו מבקשים להיות כלי שרת, הרי שכבר קיצצנו מעט מהאגו שלנו, והודענו 'קבל עם ועדה' שיש משהו גדול יותר, רחב יותר מאיתנו הקטנים (בגוף אך לא ברוח!). עם הזמן, וככל שנחוש תחושת דחיפות להגיע ליעדנו כך התפילה שלנו תלבש גוון יותר כן.

תפילה הינה דרך התמסרות לעצמי.
תפילה המבקשת להיות כלי, הינה תפילה טהורה יותר מבקשה לממון או בקשה אישית להיטיב עם סיטואציה כזו או אחרת ש"אני" חושב אותה לצודקת. מדוע זה? מפני שאין היא מבקשת לעצמי ה'אגו' אלא היא מבקשת להיות כלי שרת המיטיב לכלל. כמובן שהאגו קיים והוא אינו מתאיין כל עוד הזיהוי העצמי ,כאישיות נותר, אך השאיפה שלו היא כבר מעודנת יותר, אוורירית יותר, טהורה ויתר.

התוצר הנפשי של תפילה כזו הוא שחרור. שחרור (Let it Go!) מהמאמץ להשיג את היעד המרוחק. התפילה הזו היא כמו הטלת אבן רחוק רחוק המסמנת את היעד הרצוי, אך מותירה את אופן המימוש, הדרך, בידי משהו גדול ממאמצי האישיות (השדות הקוסמיים, תבניות, הקב"ה.. או כל מה שתבחרו). בימים אלו קופצים לי פעמים רבות בפייסבוק פוסטים העוסקים בכך שהמאמץ להשיג משהו מרחיק אותו, כי המאמץ מנכיח את היעדרו, את החוסר באותו דבר שרוצים להשיג. יש בזה המון מהאמת. תפילה שמשחררת את המאמץ להשיג, אך מנכיחה את הכוונה הטובה היא דרך נהדרת לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.
אתן דוגמא פרקטית מהחיים, שלא מכילה גוונים רוחניים מדי – אני מנהל בכיר בהייטק, אולי אפילו CTO של חברה גדולה, אבל במקום טכנולוגיה מה שמעניין אותי הוא לפתח אנשים, או לאפות לחמים. התפילה להיות כלי שרת משחררת מהמאמץ המודע להשיג את הדברים הללו, אך מנכיחה אותם בתודעתי כמשמעותיים. לכן במפגש עם אנשים או בצק, החיים ילושו את עצמם ללא מאמץ לכיוון זה.

פתחתי עם שאלות מעניינות ועניתי רק על חלקן, אל דאגה אשאיר אותן להמשך..

תרגיל

מדי בוקר, לפני או אחרי ההודיה שלכם/ התפילה הרגילה או בכל רגע שאתם יכולים להפוך אותו לחלק משגרת הבוקר ללא מאמץ – הצמידו את כפות ידיכם ובקשו להיות כלי שרת, כאשר הבקשה ממוענת לאותו דבר בו אתם מאמינים. אין צורך לבקש את הייעוד שלכם אותו גיליתם בעצמכם או באמצעות 'הכוכבים', רק בקשו להיות כלי והשאר יקרה כבר מעצמו.

בהצלחה, והרגישו חופשי לכתוב בתגובות את ניסיונכם או לשלוח מייל (zohar.amin@gmail.com)

 

הערת אגב - הסגנון הפילוסופי נובע מכך שלמדתי תואר ראשון בפילוסופיה אבל גם מכך שתמיד רץ במקביל לדעת (מיינד), אלמנט שחוקר את הדעת ותוהה – של מי המחשבה הזו ומניין היא עלתה, במטרה לטהר את האגו ככל שניתן, אבל זה לפוסט נפרד.

יום שישי, 20 בפברואר 2026

מי אנחנו – שאלת הייעוד

 


מי אנחנו?
למה אנחנו כאן ומה באנו לעשות פה?
 
טוב.. אם הגעתם לכאן, כנראה שכבר קראתם את כל הספרים האפשריים בנושא, כולל חייזרים, שיחות עם אלוהים ומי יודע מה לא.
הפוסט הזה מציע עוד נקודת מבט, שיכול להיות שבדיעבד תראה כגרסה משונה קצת של חסידות.
 
הגדרת מי אנחנו? – דרך חקירה עצמית.
מי שואל? אם קראתם את הפוסטים הקודמים אתם כבר יודעים שהשאלה הבסיסית 'מי אני?' היא המפתח הראשון. ההבנה שאינך הגוף-נפש או 'רק' הגוף-נפש אלא משהו מופלא הרבה יותר מכך, דבר שלא ניתן לביטוי במילים. אבל בכל זאת במילים עסקינן, אז רק נאמר שהשאלה הבסיסית מי שואל מאפשרת לזקק "מה אנחנו לא". יותר מדויק מכך, שאלה זו באה לברר מה ב"אני" בר חלוף ולכן אינו האמת המוחלטת, כי האמת המוחלטת, אם קיימת כזו,  אינה תלויה בזמן.
למה אנחנו כאן?
אני לא שואל למה אנחנו כאן - בני אדם בכדור הארץ ואיך הגענו לכאן. אני עוסק בשאלת משמעות חיינו בהיותנו בגוף. מהי משמעות, מהו דבר בעל משמעות, האם יש אמת מידה אבסולוטית או שאין משמעות כלל והיא נתונה למנהגים, ערכים ומוסר שגם עליהם ניתן לקיים דיון דומה.
אנו נדלג מעל הדיון הפילוסופי המעניין הנוגע למשמעות המילה משמעות.. וננסה לענות מנקודת מבטו של השואל, שזו הייתה השאלה שדנו קצרות בפסקה הקודמת.
 

יום שלישי, 3 ביוני 2025

הגיגים של רוחניות

 



 

נגזרו לנו 120 שנים, זה כנראה לא כל כך מעט

אך לשם מה כל זה? האם יש לכך משמעות או יכולה להיות? איזה תפקיד משחקת הדת במשמעות זו ומתי יכול לומר אדם השלמתי  את אשר היה להשלים בלב שלם ומלא?

האם תחושת האושר או המלאות יכולה להיות מתמשכת, מרגע שמתעוררים בבוקר, לאורך היום ועד לחלומות?

מי מחפש אושר? מה בין אושר לבין הנאה או בין כאב לסבל?

מה ביכולתי לשנות ועל מה ביכולתי להשפיע?

 

'הדת אופיום להמונים' – מה בכוחה של הדת לתת שמהווה מנת דופמין קבועה למאמיניה? מדוע אין היא תמיד מספיקה אם בכלל?

מה אנשים באמת צריכים? ממה אנשים באמת מפחדים?

אנשים, כמו שאר עולם החי זקוקים לאהבה, מעבר לפירמידת מאסלו שמתחילה בביטחון קיומי ותזונה. לרצון להרגיש אהוב יכולים להיות מניעים שונים – אני רוצה להיות אהוב כדי לא להיות לבד, כדי לא למות לבד. אני רוצה להיות אהוב כי הידיעה שאני אהוב ממלאת אותי.

בשני המקרים, יש כאן תלות בגורם חיצוני. באיזה מקרה לא תהיה תלות בגורם חיצוני – במקרה של אהבה עצמית. לא אהבה עצמית בדמות 'נרקיס', אלא קבלה עצמית, מסירות עצמית. קבלת מה שמתרחש בין אם בחוץ ובין אם בפנים, הסכמה להיות עם עצמך ולחיות עם עצמך בשלום. קל לבלבל אהבה עצמית עם השקעת זמן עבור הגוף בחדר כושר או השקעה בפסיכולוג טוב כדי לפתור טראומת ילדות. אני מתרגם אהבה עצמית כמציאת הקדושה שבעצמי, מציאת האלוהי שבי אם אין מילים אחרות טובות  יותר לתאר את הכוונה. החלק הקדוש שבי מתגלה (בחוויה שלי) כרצון להיות שם עבור אחרים ללא תנאי, כשירות לזולת. לא לימדו אותי שאלוהים מגן וחומל, זו תפיסה נוצרית, אבל הנוצרים פגעו טוב בלא מעט דברים.

אפשר למצוא בקירבנו מקום קדוש אם נפסיק לרגע להסתכל כל הזמן על עצמי דרך הדעת ששואלת -  מה עם העבודה, זוגיות, כסף... את אותה קדושה ניתן לתרגם כתחושת הבטן שמעוניינת להגן ולחמול על האחר, כתחושה שבתוך תוכי מצוי משהו גדול, עצום ובלתי ניתן לתיאור. אני חושב שזו אינטואיציה שבאופן טבעי יש לרובנו אבל היא קבורה עמוק בגלל מה שסיפרו לנו על עצמנו, והציפיות שלנו עצמנו מהחיים.

מסירות לעצמי, או אהבה לעצמי היא החיפוש המתמיד אחר הקדושה הזו ביום יום. הצניעות להבין ולפעול כל אחד בדרכו. אין צורך לפתוח בית תמחוי, מספיק לפעול בד' האמות שלך כיום. כוחי ועוצם ידי אינם אלא כלי שרת, לא שירות עבורי ה'אנוכי' אלא עבורי 'הלא אנוכי', זה שתר אחר הקדושה וחייו אינם אלא שירות ו'שירה'.

אז איך להתגבר על הפחד?

הפחד הוא קיומי. אם חוזרים במקדחת 'הלמה' לסיבת השורש (שכל מי שסיים בה"ד1 מכיר), תמיד מגיעים לשורש שהוא קיומי 'כי אני לא רוצה למות'. הפחד ממוות גם אם הוא לא מוחצן תמיד נמצא מאחור – בזוגיות, בעבודה ובכלל. הפחד מהמוות שורשו נוגע מהזדהות עם הגוף. השלב הראשון הוא להכיר בכך והשלב השני הוא קצת להחליש את ההזדהות ביני לבין הגוף שלי.

אציע שני כלים בסיסיים לפורר מעט הזדהות זו:

  1. כאשר מדברים על עצמך, יש להבחין בין העצמיות הפנימית הקבועה לבין העצמיות החיצונית בשפת הדיבור ממש. למשל, 'כואב לי' ל'כואב בגוף/ יש כאב בגוף'... אפשר להשליך את זה על כל אמירה הנוגעת לגוף או לנפש על ידי מעבר לגוף שלישי. 'רע לי' ל'יש לי תחושה רעה'. כלומר, להבחין בין תחושות ומחשבות שהינן ברות חלוף לבין העצמיות הפנימית שאינה משתנה.

  2. להסכים ולהרגיש שהעצמיות הפנימית היא משהו קבוע. שהעצמיות הפנימית אינה משתנה חדשות לבקרים, עם עלייה או ירידה במשקל או העדפה כזו או אחרת. נדרש תרגול מסוים כדי לזהות את זה (מדיטציה או הנחייה מודרכת).

האגו שצברנו לאורך השנים יסרב לקבל את האמירה הזו, הוא מפחד למות. אשאיר שני תרגילים לסיום, תרגול דמיון מודרך קצר –

  1. נסו לדמיין כיצד הייתם קיימים ללא אגו. ללא מכלול המאפיינים המזהים את עצמכם כעצמכם.  אולי לדמיין איך היו נראים החיים ללא זיכרון לטווח קצר או ארוך.

  2. דמיינו שהגוף הגיע לסופו מסיבה כזו או אחרת. תשאלו את עצמכם בקול 'אז מה?'. תנו לתחושות ולמחשבות לעלות ולהציף וזהו את סיבות השורש לפחד שלכם למות. האם יש קשרים מסויימים שמחזיקים אותי (כאגו) כאן? האם יש לפחד באמת על מה לסמוך?

 

 

חג שבועות שמח

 

יום רביעי, 12 ביולי 2023

מי אני – חלק 2

 


 

איך ממשיכים?

 

הגיאנה יוגה מדברת על כך שהמציאות שאנו חווים ביום יום אינה המציאות או האמת האולטימטיבית. קונספטים שהושתו עלינו במהלך החיים, גם אם באופן נצרך אבולוציוני כדי לקיים חברה, גם כיסו באותה הזדמנות על האמת, על המהות האחת שאנחנו. הגיאנה יוגה אומרת שאנחנו זו לא האישיות, או הישות שאנחנו חושבים שאנחנו - אנחנו לא תסביך הגוף-נפש, אנחנו קודמים לכך. תמיד היינו ותמיד נהיה. קשה לתפוס מה המשמעות של תמיד היינו או תמיד נהיה. איך היינו טרם היינו בגוף? התשובה הספונטנית היא ״אני לא יודע/ת״. זו גם התשובה הנכונה. לפני ההוויה בגוף לא הכרנו את עצמנו. הדוגמא הכי חיה מבחינתי לכך היא תינוק שזה עתה נולד. אין לו שפה, אין עליו מושגים וקונספטים מועמסים, יש רק אותו עם עצמו. שקוע בפנימיותו העוברית. זה. זה המצב אליו אפשר לחזור. לאט לאט התינוק מזהה את עצמו עם הגוף, ובשל כך הרעב והכאב מזוהים ככאבים שלו. זהו שורש הסבל.

 

יום ראשון, 9 ביולי 2023

מי אני? – חלק 1

 




 

טוב.. איך מתחילים לכתוב שוב אחרי שלוש שנים?

 

לא כתבתי כי … חיפשתי את הכותב.

 

יום שבת, 5 בדצמבר 2020

שיטת וים הוף (WHM) - רק לנשום



 שמעתי על השיטה לפני כמה שנים, אפילו האזנתי למספר פודאקסטים של וים הוף, אבל בכל פעם ששמעתי ידעתי שאני מאזין למישהו ש100% משוכנע בעצמו אבל בדיוק באותו הזמן גם 100% מסובב לגמרי.

המצב השתנה אחרי שקראת הספר שלו , רפרפתי במחקרים שעומדים מאחוריו (רפרנסים למטה) ויותר מכל התנסיתי בשיטה שלו.

יום שישי, 9 באוקטובר 2020

יום שני, 16 במרץ 2020

איך להשאר בריא בתקופה זו ובכלל..



אנחנו באביב, עדיין לא ממש בקיץ. מצד אחד יש קור, המים בברז ובים קרים, יש ימים קרים מאד ומצד שני כשיש ימים חמים, השמש כבר עם מקדם UV גבוה, מה שמאותת לפרחים לפרוח ומכין את הגוף שלנו לשמש הקיץ החזקה.
היסודות שלי לבריאות הם:
  1. שעון מחזורי יומי מדויק
  2. שעון עונתי מדויק


יום שלישי, 24 בדצמבר 2019

שיחה לימי החורף - פקטור X



המוטיבציה לפוסט הזה הגיעה בעקבות בקשה מקבוצת הקרטה (האגדית!) בנצר סירני שאתן הרצאה אחרי האימון בנושא כלשהו, זרקו לי רעיונות כמו ויטמין די, מלטונין וכו'. אבל האמת שלדעתי הדבר החשוב ביותר הוא להבין את השורש של מקור הביולוגיה שלנו, שגם הוא נעוץ אי שם בחורף מקפיא ואם נשכיל להבין אותו נבין גם איך לשרוד את "החורף" של המאה ה21.


היום אנחנו בחורף ומה יותר מתאים מאשר לפתוח את הדברים עם מחשבות  על קור, רטיבות, קרח ודינוזאורים.
אני אספר לכם סיפור שמטרתו להבהיר למה המצב האופטימלי, הכוונה מאריך החיים, הוא לעבור חורף קר, בטבילות במים קפואים ובתוך כך להיות שבעים ולהאריך את חיינו. מבטיח להשתמש בכמה שפחות במושגים בביולוגיה.

יום חמישי, 27 בספטמבר 2018

The Winter Is Coming...




החורף מגיע ואיתו הולך הפליאו וחוזר הקיטוזיס... 

היות ומצטברים דברים רבים וככל שהם מצטברים כך הסיכוי שאכתוב עליהן בהרחבה הולך וקטן 
החלטתי לכתוב כאן מעין פוסט סיכומי של הביו האקינג בהם אני עוסק. 
חלקם מלווים אותי כבר שנים וחלקם הצטרפו רק בחודשים האחרונים. הזמן שלי לכתוב, להסביר ובעיקר להתווכח (ברשתות החברתיות ולא רק) לא כבעבר ולכן אני מסכם כאן כמה מנהגים שסיגלתי לטובת מניעת מחלות כרוניות כמו סכרת, סרטן ואלצהיימר. 

המנהגים מבוססים על אלפי שעות בודדות של למידה וקריאה (ואם מחשיבים את התארים הפורמליים עוברים בקלות את ה10
K..), זה לא אומר שאף לא אחד מהם נכון אבל מאחורי כל אחד יש תיאוריה והתנסות.