מה התכלית?

  

 

מה התכלית?

 

בצבא למדתי שצריך לשאול שלוש שאלות :

            1.         מה התכלית - לשם מה עושים מה שעושים?

            2.         מה התפוקה - מה מקבלים בפועל? 

            3.         איך מגיעים לשם - מה השיטה להגיע לתפוקה? מה היישום?

 

הפוסטים הקודמים נגעו 

            ⁃          בתפוקה - שקט, שלווה, חוסר פחד, שמחה ספונטנית..

            ⁃          בשיטה - התבוננות ורפלקציה, מדיטציה, מנטרה, שירה, תפילה והודיה

 

נגענו בתכלית בשאלת הייעוד, אך זה נגע לגוף-נפש בעת הזו, בקיום הזה בעולם ולא בשורש. 

 

היום בעידן הai , וסביר להניח שהמשפט הזה ייתיישן כהלכה, שאלת התכלית מועצמת. בזמן שאפשר להחליף חלק גדול מהעשייה שלנו באוטומציה שעושה את זה טוב יותר מאיתנו, שאלת הייעוד עלולה להשאר עם מענה לא מספק. ״באתי לעולם כדי לכתוב תוכנה שתעשה טוב…״, ״באתי לעולם כדי לחקור ולעשות צדק..״

שאלת הייעוד של הגוף-נפש שעסקתי בה קודם תהפוך בשנים הקרובות לשאלה דרמטית בחייהם של צעירים. למה באנו לכאן? מה התכלית של כל זה??

 

כדי לענות על זה אני מציע לעבור להיררכיה אחת גבוהה יותר, לא מה התפוקה שלי בעולם הזה לעצמי או לאחרים אלא - לשם מה אני או אנחנו כאן במובן העמוק והרחב של המילה?

כלומר, שאלה שהיא יותר רוחנית אך עם זאת מאד פרקטית.

 

אנחנו כבר לא נסתפק בתשובה כמו - באתי לחוות את החיים, באתי להנות, באתי לחוות סיפוק ושלווה..

 

נשאל, האם בכלל יש תכלית? מי אני או מה החומר היסודי שלי, הפנימי? האם יש משמעות לכל ההתרחשות הזו סביבי?

 

כעת, נעשה קפיצה קטנה, או היפוך קופרניקאי בנקודת המבט.

שאלו את עצמכם - מי השואל? מי מרגיש חוסר שביעות רצון? מי או מה מחפש תכלית/ משמעות?

 

אל תמהרו לענות מהשכל שזו ״הנפש שלי״. הישארו רגע עם השאלה, תנו לעומק שלה לחלחל. בשתיקה.

 

הערכים, החינוך, הרצון לעשות טוב — כולם חלק מהדמות. השאלה אינה אם הם טובים או לא. השאלה היא האם הדמות הזו היא כל מה שיש, או שיש משהו שמודע גם אליה.

 

יש מודעות שמתבוננות על הנפש ואינה שווה בהכרח לנפש, אתם יודעים את הנפש שלכם.

 

מה דעתכם על האפשרות שמי ששואל את השאלה הזו אינו אישי? אינו מיקי או יובל, אלא משהו שאין לו שם, תפקיד או סיפור. משהו יסודי שלא מרוצה מהסיטואציה הקיומית הזו, ללא הקשר אישיותי.

כשאתה שם לב שאתה עצבני, או נרגש, או ששקוע במחשבה על ‘מה התכלית שלי’ — מי זה ששם לב? האם זה אותו מצב רוח, אותה התרגשות, או אותה מחשבה? או שיש משהו שרואה אותם באים והולכים?

 

אם זה מהדהד לכם, המשיכו לקרוא..

 

אם המשהו הזה אינו אישיותי, כלומר אינו אישי במובן של ״מה שאינו מרוצה במובן הבסיסי אינו גבר בן 40 שעובד כמהנדס …״

אז גם שאלת התכלית תופסת צבע שאינו אישי.

 

אם השואל אינו אובייקט ספציפי אלא עיקרון כלשהו , הייתכן שהתכלית היא לגלות מה הוא? האם אז ננוח ונרגיש לגמרי בבית?

 

גם השאלה הזו על התכלית עולה רק כל עוד יש תחושה שיש מישהו שצריך להגיע לאנשהו. ברגע שהשאלה נשארת פתוחה בלי דחף למצוא תשובה, משהו בפנים כבר נח.

 

״לא מה עברת, אלא מה עשית עם מה שעברת״

 

איך תדע שמילאת ימייך בהצלחה?

איך תדע שניצלת את החיים האלה במלואם? מהו המדד? 

אושר? סיפוק? למידה עצמית?

 

למי שמאמין בנושא גלגול הנשמות או קארמה זו שאלה משמעותית במיוחד.

האם ניצלתי כהלכה את ההזדמנות שניתנה לי ללמוד או לתקן?

האם תפיסת העולם שלי השתנתה מזו שקיבלת בילדותי? האם היא התפתחה?  האם אתגרתי את תפיסת העולם שקיבלתי כמובנת מאליה?

האם הצלחתי לאורך השנים להצביע על הקשיים המשמעותיים או החולשות המובנות שלי? 

 

 

בהסתכלות אחורה, איך נראה המפגש שלי עם החיים? באילו סיטואציות אני מקבל כתף קרה על בסיס קבוע? באילו מקומות הרגשתי שהדברים זורמים וקרובים?

 

אולי הגעת למשבר גיל ה 40, אין זה משנה אם את/ה בן/ת 30, 40 או 70. 

אם אתה מרגיש חסר שביעות רצון, רק עצור והתבונן על השאלות הללו. 

יש לך הזדמנות נוספת, פרק ב׳. גם אם הוא צפוי להיות קצר חרף בעיות אלו או אחרות - השינוי הוא פנימי והביטוי שלו במפגש עם הפנים אך גם עם החוץ יהיה מורגש. 

 

אולי תאמר - אבל, זהר, פרק א׳ היה נורא כל כך. 

רווי בכאבים, פגיעות פיסיות ונפשיות משמעותיות, אכזבות, פחד וחוסר בטחון. עזוב אותי, שחרר אותי, אני לא רוצה לגעת בחלקים האלה, תן לי להמשיך ככה. יש פעמים שההתנגדות מגיעה דווקא מפחד – פחד משינוי עצמי, פחד ממה יקרה אם.. אולי השינוי לא יהיה לטובה? … ויש פעמים שהמשימה היא לשכוח.

אני מבין ויודע לפחות קצת מהו כאב עמוק. אך גם יודע היטב מהי משמעות החלופה של לאזור כעס, רצון או אומץ ואולי אהבה לצידך ולצלול כל כולך לתוך התמודדות עם הלא ידוע, המפחיד והכואב. 

הכאב פרוס על הרבה מימדים - פיזי, רגשי, נפשי ורוחני. ההתמודדות איתו תזיז ותעלה זכרונות וקשיים אך הגרעין הפנימי שייחשף מהתמודדות זו הוא יקר לאין שיעור. 

הגרעין הפנימי הזה לא חדש. הוא אותה נוכחות שקטה שתמיד הייתה שם, זו שדיברתי עליה בפוסטים קודמים, גם כשהסיפור שלנו כואב, אותו גרעין לעולם אינו משתנה.

 

אני טוען שהשגת אושר ושלווה מוחלטים בעולם הזה אינו פשוט כלל. 

אולי לא נגיע ליעד זה בחיים האלה. 

אני מציע יעד קצת שונה בשלב הראשון - האם למדתי, האם התפתחתי והתקרבתי לעצמי פנימה חרף מה שעברתי עד כה? 

היעד הוא השינוי וההתקרבות פנימה.

השינוי וההתקרבות פנימה, יגבירו את תחושת שביעות הרצון והסיפוק, הגם שאינם בהכרח אושר אקסטטי מוחלט..  

אתה פחות תשאל את עצמך, מה הדבר הבא שאני צריך להשיג כדי להיות מסופק עכשיו, אלא תשאל, האם מה שאני עושה עכשיו מדויק לי. האם החיים כפי שמעוצבים כעת מדויקים עבורי.

תרגיל לסיום:

שב או שבי עם עצמך מספר דקות מול דף (כן, לא מחשב) ותכין טבלה פשוט שמכילה שתי עמודות - מדויק לי | לא מדויק לי

תחת העמודות תתחילו לכתוב באופן ספונטני לחלוטין כל מה שעולה לראש, כל פעם במילה אחת - גברים, טכנולוגיה, ניהול, כעס, טבע .. .וכו׳.

יכול להיות שיהיו מילים שנופלות בדיוק באמצע בין מדויק ללא מדויק. כתוב אותן באמצע. 

כעת עצור והתבונן על הטבלה. איך החיים שלך נראים היום? איפה הם פוגשים את הטבלה? מה שנופל באמצע הוא לא משהו שנותן לך סיפוק מסוים אך הוא לא חלק מהייעוד שלך או מהותי, יש לו מקום אך אינו העיקר.

מי זה שהדברים לא מדויקים לו? שב מספר דקות בנוכחות שקטה עם הטבלה. צלם אותה בנייד וחזור אליה אחר כך.

 באהבה,

להאזין למצפן הפנימי

האם קשה להאזין למצפן הפנימי?

מה הוא אומר?

האם זה זמן להתאחד או להפרד? האם זה זמן לצאת החוצה או להתכנס? האם זה זמן לשיר או לשתוק? האם זה זמן לעשות או להמנע מעשייה? האם זה זמן ללכת לים או לשבת בשקט בחדר? האם זה לשמור או להשליך?

מה אומר המצפן? מהי הדרך הנכונה? מהי הדרך שלי?

מהי הדרך המיוחדת לי שתהדהד אותי באופן מושלם?

האם היא דרך השכל ? האם היא דרך הלב? האם היא דרך המורה האם היא דרך עצמי? האם להתבונן בקיר או להתבונן בעשייה? האם היא דרך השיר או דרך השתיקה?

מה המצפן אומר היום? עכשיו?

אולי אני סתם רעב ומגרד לי הגב?

אולי אלך לים המלח ואחליט, שם לבוץ יש תכונה שאינו שוקע אלא מציף.

הלכת לים? מצוין.

תן לדעת לברבר את עצמה, רק היה דרוך ועירני שאינך היא.

חכה לפער בין המחשבות, נצל את ההזדמנות והשתקע שם בשאלה - מה נכון לי עכשיו.

סרב לתשובה מהירה מהשכל, חכה לתשובה העמוקה האינטואיטיבית

הראייה פתאום תתבהר, אולי יעלה חיוך לעצמך ולעוברים ושבים.

אולי לא יעלה דבר אבל הורדת את מפלס הרעש ובנסיעה הביתה תהיה הארה קטנה.

ככה סתם משום מקום. 

פתאום

איך מתרוממים מלמטה?

ראשית יש להיות מודע לזה שרע לך

ממש רע לך..

תחושה שאתה לא במקום הנכון, לא עושה דברים שטובים לך, שאתה במאמץ והתמודדות כל הזמן מול כולם ובמיוחד מול עצמך

תחושה שאין חשק להמשיך בדרך שאתה הולך בה ואולי גם לא זוכר ולא מבין איך הגעת לאן שהגעת..

אפשר להגדיר את זה כעצב, דיכאון קל או יותר מזה, אולי אפילו צער על הזמן שבזבזת עד עכשיו

אם אתה שם, אז עכשיו הזמן להרגיש, להיות מודע לרגש, אולי לבחילה העולה או לכאב הבטן המתרגש כאשר מאפשרים למודעות הזו להיות נוכחת 

אני לא שואל למה הגעתי לכאן, זה יכול להיות משלל סיבות אישיות או זוגיות

אני שואל האם הספיק לי, באמת הספיק לי 

ואני חייב שינוי.

 

אם התשובה - ״אין לי מספיק מוטיבציה או תקווה לשינוי הסיטואציה״ - אז ברוכים הבאים הגעתם לתחתית!

אם התשובה ״רע לי אבל אני סוחב״ - יש כנראה רווח נסתר בסיטואציה, נוחות כלשהי שאתם נצמדים אליה, שגרה ״כפויה״ - 

עיצרו והתבוננו. 

עצמיותכם אינה תלויה בדבר, החזרה פנימה יכולה להתחיל בכל עת. התמסרו לקושי, חוו את הכאב באמת ושאלו את עצמכם האם באמת שווה להמשיך בהתמדה הזו? 

ממשיכים?

אבל לי שקט במוח, כל הזמן מחשבות עולות - כסף, קריירה, בטחון, סקס, מעמד, רגשות שבאים והולכים …

בשלב הראשון נמצא דרך מעט מעט להוריד את הלהבות של הדעת, כדי שתוכלו למצוא את עצמכם. 

הורידו אפליקציית מדיטציה, פרניאמה.. השתמשו בכלי ביופידבק שניתן לרכוש ומאזנים את הדעת - muse, emWave.. 

צאו לטבע, צאו לריטריט פנו זמן עבור עצמכם כל בוקר וכל ערב. בלי טלפון. 

גם אם מדיטציה לא כוס התה שלכם, הניחו ליד המיטה מחברת. היא תשמש אתכם לפרוק מחשבות שעולות בזמן המדיטציה או פשוט לכתיבה ספונטנית בסוף היום ותאפשר לכם גם התבוננות וגם פורקן. אני מעדיף מחברת אבל אפשר בהחלט להשתמש בפורמט דיגיטלי כמו פתקים של אייפון או כל אפליקציה אחרת.

אולי הלהבות לא ישקטו אבל יהיו לכם הצצות של שקט, מכאן כבר אפשר לעבוד כי אתם מזהים את הפער בין המחשבות והרגשות הגועשים לבין השקט. אתם שמים לב שאתם העדים לכל אלה אך אינכם זהים איתם. 

אולי עכשיו יש בכם כבר כמות מספקת שמאירה לכם את הרווח הנסתר שדיברתי עליו. כעת הגיע הזמן לשחרר את הרווח הזה או לשנות את הסיטואציה. 

אני לא אומר שזה קל. הבה ניתן שתי דוגמאות אחת מציאותית ארוכה ומורכבת ואחת פשוטה אך לא פשטנית:

נניח ומצויים בסיטואציה קשה של זוגיות לא בריאה. אפשר לשחרר או לשנות. 

לשנות זה אומר לדבר, ללכת לייעוץ זוגי או להסכים להפרד עם כל המחירים. 

לשחרר זה אומר שממשיכים לקיים את הקן אך לא את הזוגיות, משחררים את הזוגיות. 

(זוגיות עבורי זה שיש מישהו שם עבורך להחזיק את הלב ברגעים הקשים והאינטימיים ביותר ולחלוק את הרגעים המשמחים יחד.)

שחרור הזוגיות יחייב למצוא מקורות אחרים לעולם הרגשי ובד בבד יצריך כנות מול הצד השני. כך או כך שחרור יביא לשינוי. 

כדי להקליל ולחדד את המסר, נניח שאני מכור לעוגיות, ממש סוג עוגיות ספציפי שעושה לי את זה אבל אני ממש רוצה להוריד במשקל. לשחרר זה אומר לשחרר את התשוקה לעוגיות. כל פעם שהיד שלי ניגשת לקופסה אני לא עוצר אותה אבל מונה בקול או בראש - ״עוגיה ראשונה..״. תשומת הלב לסיטואציה משחררת מעט מהתשוקה. לאט לאט ובתהליך מתמשך צריכת העוגיות תרד. לשנות זה פשוט אומר להגיע ממקום החלטי - אני לא קונה יותר את זה, אני יוצא לרוץ כל יום או כל דבר שתומך את הרצון הבסיסי.

אתם איתי? הבה נמשיך..

כאשר נוצר הרווח בין הרגשות והמחשבות לעצמי, מתחילים לשים לב שיש סנטר. ממש מרכז מורגש ומובחן. אתם הרבה מעבר למרכז הזה אבל זה מקום טוב להתחיל איתו, כי עם המרכז הזה אפשר לעבוד. 

הסנטר הזה הוא המקום שעכשיו אפשר לזהות ולחזור אליו כאשר מצויים בסערת היומיום. כאשר יוצאים מגדרנו בגלל סיטואציה מול הילדים, בעבודה, בזוגיות או סתם בגלל המקום בחיים. 

״שעון החןל״ בפוסט הקודם מזכיר לנו שהזמן קצר ודרושה תחושת דחיפות. אך מהי הדרך אל עצמנו?

הדרך לעצמנו לא בהכרח קצרה, אבל הנה תרגיל סיום כדי להתקרב:

תרגיל הרחבת המודעות - נסו לאבחן את עצמכם - באיזה מצב רוח אני מצוי בדרך כלל כלפי עצמי והעולם: בושה? אשמה? צער? חשש? רצון בלתי פוסק? כעס? גאווה? אומץ? ניטרליות (לא אדישות!)? נכונות? קבלה? רציונליות? אהבה? 

זה יכול להיות יותר ממצב אחד אך לא יותר משלושה. אם אבחנתם יותר משלושה העמיקו את הכנות. אפשר לשאול בן זוג או חבר קרוב ולהשוות בין התשובות. 

התחילו משם. שאלו את עצמכם מה הרווח הנסתר שלי במצב התודעתי הזה? האם אני מוכן לשחרר אותו ולנוע הלאה?

אם הגעתם עד לכאן אז אתם בדרך הנכונה 

באהבה ובהצלחה 

לינקים:

ביופידבק העובד על סנכרון דופק ונשימה מבוסס :

https://store.heartmath.com/emwave/?srsltid=AfmBOooo0JTEpbonfl1PDDR5tQ3UhCGOKJFkq_NTmLtvD5j2NJ6tuR-T

נוירופידבק המשלב מדיטציה:

https://intl.choosemuse.com/pages/muse-2-offers?utm_source=inflektion&utm_medium=influencers&cppid=36404&cpclid=ba53e2659b3e47078be4498520a31f52&utm_campaign=BestChoice+Insider&utm_content=

תרגול נשימות פרניאמה לניקוי מנטלי:

https://youtu.be/l11qFpRqhIQ?si=yz0aTNC0_2pPDRss

שעון החול

 

מחשבות לאור יום הזיכרון

צריך להודות..
הסוף של כולנו יגיע בשלב כזה או אחר. באופן מפתיע או בגוויעה בקצב כזה או אחר.
הדבר היחיד הבטוח לפחות כרגע הוא המוות.
האם יש קטליזטור גדול מהמוות עבור תחושת דחיפות? מדוע אין אנו חשים את תחושת הדחיפות ביום יום?
מדוע רק למצבי השפל יש השפעה כל כך גדולה על חיינו?
 
האם יש שפל עמוק יותר מהמוות? אולי הגזמתי, ואין לראות זאת כשפל, אולי עבור האחר זו הפסגה..
בכל מקרה, ברור שהמוות הוא סיום של תרכיב הגוף-נפש הזה. סיום הפוטנציאל, כילוי השעווה וכיבוי השלהבת.
 
התהייה שלי מדוע אין אנו מתעוררים וחיים לאור נרו של המוות?
מדוע המבנה הנפשי שלנו לא מאפשר לנו זאת? הרי זה קטליזטור כל כך חזק להארה כל כך חזק לשינוי באשר הוא - קטליזטור כל כך חזק לתחושת דחיפות, הגם שאינו בהכרח ליבת הצימאון עצמה.
 
היכן מצויה ליבת הצימאון?
ליבת הצימאון מצויה בחיפוש אחר משמעות. בידיעה בעצמות שחייב להיות משהו מעבר ושום דבר אחר חוץ ממציאת המעבר הזה אינה חשובה – גם לא המוות עצמו, או יותר נכון, מציאת המשמעות הזו גם במחיר המוות
(במובן הרוחני – ויתור על ההזדהות עם תרכיב הגוף-נפש וכל מה שזה אומר).
 
הסקתי אם כך שהצימאון הוא דבר חשוב יותר מתחושת הדחיפות, אך איך משדכים את השניים? איך נהנים מהיתרונות של כל אחד ומתי?
הצימאון הקשה יורווה בסופו של דבר על ידי לימוד אינטלקטואלי כזה או אחר או חוויות כאלו ואחרות, אך תחושת חוסר הסיפוק העמוקה תשאר כל עוד התהליך לא יסתיים אם באבחה אחת ואם כתהליך ארוך ומתבשל עד שהפרי נופל בשל מהעץ.
 
לשם כך, נחוצה תחושת הדחיפות. הדבר הזה ישדאג שלא נרדם על ההגה מנומנים אלא ידחף ויאיץ בנו קדימה!
התחושה שאל לנו להסתפק בידע זה או אחר, או חוויות אלו ואחרות ואל לנו להשלים עם תחושת חוסר הסיפוק כשנאמר לעצמנו – 'מחר אשלים את המדיטציה/ ברבעון הבא אקבע ריטריט/ כשארגיש בטוח יותר אפנה למורה הזה' וכן הלאה..

על תחושת הדחיפות להכנס כאן, בדיוק כאן, במיקום של הדעיכה, הריפיון, חוסר תשומת הלב העצמית וחזרה למצב החלום הישנוני (יותר מדי אינסטוש, טיקטוק או סתם נוחות השגרה). תחושת הדחיפות צריכה להזכיר לנו בדיוק בסיטואציה הזו ששעון החול שלנו ממשיך לטפטף ואין אנו יודעים כמה חול נשאר.

כאשר אני חש בריפיון עלי להזכר שגם אני עלול להסתיים בבת אחת חרף זאת שאני מרגיש מוגן ואהוב כל כך. אני אהוב ומוגן ולכן אני מקבל הזדמנויות פז ללמידה בכל רגע, אבל אחריות תשומת הלב והמימוש היא שלי.
 
ונסיים עם תרגיל – 

עיצמו את העיניים ודמיינו שיש לכם שנה לחיות, מה אתם עושים עכשיו? 

אחר כך, דמיינו שיש לכם רק חודש, מה אתם עושים עכשיו? איך זה מרגיש? מה אתם עושים אחרי שמילאתם את חובכם לחברה ולמשפחה, איך אתם מול עצמכם?

בהצלחה

תחושת החסר

יש ריק בשגרה. לא משנה כמה פעילויות, הסחות או הישגים ננסה לדחוס פנימה – תמיד נשאר חלל. תחושת חוסר שקטה, עיקשת, שלא נעלמת.

די להיות מודעים לריק הזה. אל תמהרו למלא אותו. תנו לחסך להצטבר. תנו לו להפוך למסה קריטית. רק משם יכולה לצוץ מוטיבציה אמיתית – עוצמתית מספיק כדי שנרצה לשנות, לוותר על מה שהכרנו, ולהסכים שהאמת אולי נמצאת במקום אחר מזה שאנחנו עומדים עליו עכשיו.

שינוי משמעותי דורש מוטיבציה משמעותית. אל תקהו את הבור הזה מהר מדי עם תחליפים זמניים. הם רק ידחו את הסיבוב הבא.

אם זה לא הסיבוב הראשון שלכם – עצרו רגע והתבוננו אחורה. שאלו את עצמכם בכנות:

• מה במה שעשינו לא היה מספיק?
• האם עוצמת השכנוע הפנימי הייתה חלשה?
• האם חסרה מסירות אמיתית, בלתי מתפשרת לעצמנו?
• האם ציפינו לשינוי מיידי?
• האם השתעממנו כי הדרך החדשה לא סיפקה ריגושים מהירים?

רוב הסיכויים שחלק גדול מהתשובות הללו נכונות. אז איך ממשיכים הפעם אחרת?

לפעמים קשה לקום לבד. אז אל תהססו לבקש עזרה – מורה דרך, מנטור, או סתם חבר חכם שמדבר את השפה שלכם. אני יודע מהקושי: 99% מהמאבק זה למצוא את האדם הנכון. אבל ברגע שמוצאים – הוא יכול להרים אתכם גם כשאתם נופלים שוב.

תשאלו את עצמכם: מי כאן משועמם? למי יש ציפיות לא ריאליות?

הפעם חזרו לעצמכם אחרת – מקורקעים יותר, כי כבר נפלתם. אני מבטיח לכם: אם תתמסרו למסע הזה באמת, תתחילו לנשום אוויר פסגות גבוה ונקי יותר.

זכרו – לפעמים לפרי לוקח זמן רב יותר להבשיל. נדרשת סבלנות. נדרשת אהבה עצמית. לפעמים מספיק רק לחגוג את ההתכוונות הפנימית – את הרצון הכן להעניק לעצמכם או לתת שירות לעולם.

התבוננו פנימה עכשיו: איפה ההתנגדויות שלכם? מה מעמיס עליכם ומוכן להשתחרר?