״לא מה עברת, אלא מה עשית עם מה שעברת״

 

איך תדע שמילאת ימייך בהצלחה?

איך תדע שניצלת את החיים האלה במלואם? מהו המדד? 

אושר? סיפוק? למידה עצמית?

 

למי שמאמין בנושא גלגול הנשמות או קארמה זו שאלה משמעותית במיוחד.

האם ניצלתי כהלכה את ההזדמנות שניתנה לי ללמוד או לתקן?

האם תפיסת העולם שלי השתנתה מזו שקיבלת בילדותי? האם היא התפתחה?  האם אתגרתי את תפיסת העולם שקיבלתי כמובנת מאליה?

האם הצלחתי לאורך השנים להצביע על הקשיים המשמעותיים או החולשות המובנות שלי? 

 

 

בהסתכלות אחורה, איך נראה המפגש שלי עם החיים? באילו סיטואציות אני מקבל כתף קרה על בסיס קבוע? באילו מקומות הרגשתי שהדברים זורמים וקרובים?

 

אולי הגעת למשבר גיל ה 40, אין זה משנה אם את/ה בן/ת 30, 40 או 70. 

אם אתה מרגיש חסר שביעות רצון, רק עצור והתבונן על השאלות הללו. 

יש לך הזדמנות נוספת, פרק ב׳. גם אם הוא צפוי להיות קצר חרף בעיות אלו או אחרות - השינוי הוא פנימי והביטוי שלו במפגש עם הפנים אך גם עם החוץ יהיה מורגש. 

 

אולי תאמר - אבל, זהר, פרק א׳ היה נורא כל כך. 

רווי בכאבים, פגיעות פיסיות ונפשיות משמעותיות, אכזבות, פחד וחוסר בטחון. עזוב אותי, שחרר אותי, אני לא רוצה לגעת בחלקים האלה, תן לי להמשיך ככה. יש פעמים שההתנגדות מגיעה דווקא מפחד – פחד משינוי עצמי, פחד ממה יקרה אם.. אולי השינוי לא יהיה לטובה? … ויש פעמים שהמשימה היא לשכוח.

אני מבין ויודע לפחות קצת מהו כאב עמוק. אך גם יודע היטב מהי משמעות החלופה של לאזור כעס, רצון או אומץ ואולי אהבה לצידך ולצלול כל כולך לתוך התמודדות עם הלא ידוע, המפחיד והכואב. 

הכאב פרוס על הרבה מימדים - פיזי, רגשי, נפשי ורוחני. ההתמודדות איתו תזיז ותעלה זכרונות וקשיים אך הגרעין הפנימי שייחשף מהתמודדות זו הוא יקר לאין שיעור. 

הגרעין הפנימי הזה לא חדש. הוא אותה נוכחות שקטה שתמיד הייתה שם, זו שדיברתי עליה בפוסטים קודמים, גם כשהסיפור שלנו כואב, אותו גרעין לעולם אינו משתנה.

 

אני טוען שהשגת אושר ושלווה מוחלטים בעולם הזה אינו פשוט כלל. 

אולי לא נגיע ליעד זה בחיים האלה. 

אני מציע יעד קצת שונה בשלב הראשון - האם למדתי, האם התפתחתי והתקרבתי לעצמי פנימה חרף מה שעברתי עד כה? 

היעד הוא השינוי וההתקרבות פנימה.

השינוי וההתקרבות פנימה, יגבירו את תחושת שביעות הרצון והסיפוק, הגם שאינם בהכרח אושר אקסטטי מוחלט..  

אתה פחות תשאל את עצמך, מה הדבר הבא שאני צריך להשיג כדי להיות מסופק עכשיו, אלא תשאל, האם מה שאני עושה עכשיו מדויק לי. האם החיים כפי שמעוצבים כעת מדויקים עבורי.

תרגיל לסיום:

שב או שבי עם עצמך מספר דקות מול דף (כן, לא מחשב) ותכין טבלה פשוט שמכילה שתי עמודות - מדויק לי | לא מדויק לי

תחת העמודות תתחילו לכתוב באופן ספונטני לחלוטין כל מה שעולה לראש, כל פעם במילה אחת - גברים, טכנולוגיה, ניהול, כעס, טבע .. .וכו׳.

יכול להיות שיהיו מילים שנופלות בדיוק באמצע בין מדויק ללא מדויק. כתוב אותן באמצע. 

כעת עצור והתבונן על הטבלה. איך החיים שלך נראים היום? איפה הם פוגשים את הטבלה? מה שנופל באמצע הוא לא משהו שנותן לך סיפוק מסוים אך הוא לא חלק מהייעוד שלך או מהותי, יש לו מקום אך אינו העיקר.

מי זה שהדברים לא מדויקים לו? שב מספר דקות בנוכחות שקטה עם הטבלה. צלם אותה בנייד וחזור אליה אחר כך.

 באהבה,

תפילה כדרך להגעה לייעוד

 

 

האם ניסיתם פעם להתפלל כדי להאיץ את מימוש ייעודכם?

בפוסט הקודם דיברנו על הגדרת הייעוד , או לשם מה אנחנו כאן מהתבוננות אבולוציונית תודעתית, ורמזתי על רמה גבוהה יותר של תודעה שמרימה את כל שאר התודעות.

היום נעסוק בדרך מסוימת שתאפשר להאיץ את ההגעה לשם, וזוהי התפילה.

מהי תפילה? מי מתפלל, מה תוכנה ואל מי היא ממוענת?

מהי תפילה?

לא אצלול לכל השאלות שפתחתי בהן, אבל אטען שתפילה כנה יכולה להיות כלי שרת מיטיב בידי אלוהים/ בודהה/ מפלצת הספגטי או כל דבר אחר נעלה שאתם מאמינים בו תאיץ את הגעתכם ליעד.

התפילה אינה חייבת להיות "כנה" או מ"הלב" כפי שכתבתי מהרגע הראשון, אבל אם הגענו לשלב שבו אנחנו מבקשים להיות כלי שרת, הרי שכבר קיצצנו מעט מהאגו שלנו, והודענו 'קבל עם ועדה' שיש משהו גדול יותר, רחב יותר מאיתנו הקטנים (בגוף אך לא ברוח!). עם הזמן, וככל שנחוש תחושת דחיפות להגיע ליעדנו כך התפילה שלנו תלבש גוון יותר כן.

תפילה הינה דרך התמסרות לעצמי.

תפילה המבקשת להיות כלי, הינה תפילה טהורה יותר מבקשה לממון או בקשה אישית להיטיב עם סיטואציה כזו או אחרת ש"אני" חושב אותה לצודקת. מדוע זה? מפני שאין היא מבקשת לעצמי ה'אגו' אלא היא מבקשת להיות כלי שרת המיטיב לכלל. כמובן שהאגו קיים והוא אינו מתאיין כל עוד הזיהוי העצמי ,כאישיות נותר, אך השאיפה שלו היא כבר מעודנת יותר, אוורירית יותר, טהורה ויתר.

התוצר הנפשי של תפילה כזו הוא שחרור. שחרור (Let it Go!) מהמאמץ להשיג את היעד המרוחק. התפילה הזו היא כמו הטלת אבן רחוק רחוק המסמנת את היעד הרצוי, אך מותירה את אופן המימוש, הדרך, בידי משהו גדול ממאמצי האישיות (השדות הקוסמיים, תבניות, הקב"ה.. או כל מה שתבחרו). בימים אלו קופצים לי פעמים רבות בפייסבוק פוסטים העוסקים בכך שהמאמץ להשיג משהו מרחיק אותו, כי המאמץ מנכיח את היעדרו, את החוסר באותו דבר שרוצים להשיג. יש בזה המון מהאמת. תפילה שמשחררת את המאמץ להשיג, אך מנכיחה את הכוונה הטובה היא דרך נהדרת לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.

אתן דוגמא פרקטית מהחיים, שלא מכילה גוונים רוחניים מדי – אני מנהל בכיר בהייטק, אולי אפילו CTO של חברה גדולה, אבל במקום טכנולוגיה מה שמעניין אותי הוא לפתח אנשים, או לאפות לחמים. התפילה להיות כלי שרת משחררת מהמאמץ המודע להשיג את הדברים הללו, אך מנכיחה אותם בתודעתי כמשמעותיים. לכן במפגש עם אנשים או בצק, החיים ילושו את עצמם ללא מאמץ לכיוון זה.

פתחתי עם שאלות מעניינות ועניתי רק על חלקן, אל דאגה אשאיר אותן להמשך..

תרגיל

מדי בוקר, לפני או אחרי ההודיה שלכם/ התפילה הרגילה או בכל רגע שאתם יכולים להפוך אותו לחלק משגרת הבוקר ללא מאמץ – הצמידו את כפות ידיכם ובקשו להיות כלי שרת, כאשר הבקשה ממוענת לאותו דבר בו אתם מאמינים. אין צורך לבקש את הייעוד שלכם אותו גיליתם בעצמכם או באמצעות 'הכוכבים', רק בקשו להיות כלי והשאר יקרה כבר מעצמו.

בהצלחה, והרגישו חופשי לכתוב בתגובות את ניסיונכם או לשלוח מייל (zohar.amin@gmail.com)

 

הערת אגב - הסגנון הפילוסופי נובע מכך שלמדתי תואר ראשון בפילוסופיה אבל גם מכך שתמיד רץ במקביל לדעת (מיינד), אלמנט שחוקר את הדעת ותוהה – של מי המחשבה הזו ומניין היא עלתה, במטרה לטהר את האגו ככל שניתן, אבל זה לפוסט נפרד.

הגיגים של רוחניות

 

 

נגזרו לנו 120 שנים, זה כנראה לא כל כך מעט

אך לשם מה כל זה? האם יש לכך משמעות או יכולה להיות? איזה תפקיד משחקת הדת במשמעות זו ומתי יכול לומר אדם השלמתי  את אשר היה להשלים בלב שלם ומלא?

האם תחושת האושר או המלאות יכולה להיות מתמשכת, מרגע שמתעוררים בבוקר, לאורך היום ועד לחלומות?

מי מחפש אושר? מה בין אושר לבין הנאה או בין כאב לסבל?

מה ביכולתי לשנות ועל מה ביכולתי להשפיע?

 

'הדת אופיום להמונים' – מה בכוחה של הדת לתת שמהווה מנת דופמין קבועה למאמיניה? מדוע אין היא תמיד מספיקה אם בכלל?

מה אנשים באמת צריכים? ממה אנשים באמת מפחדים?

אנשים, כמו שאר עולם החי זקוקים לאהבה, מעבר לפירמידת מאסלו שמתחילה בביטחון קיומי ותזונה. לרצון להרגיש אהוב יכולים להיות מניעים שונים – אני רוצה להיות אהוב כדי לא להיות לבד, כדי לא למות לבד. אני רוצה להיות אהוב כי הידיעה שאני אהוב ממלאת אותי.

בשני המקרים, יש כאן תלות בגורם חיצוני. באיזה מקרה לא תהיה תלות בגורם חיצוני – במקרה של אהבה עצמית. לא אהבה עצמית בדמות 'נרקיס', אלא קבלה עצמית, מסירות עצמית. קבלת מה שמתרחש בין אם בחוץ ובין אם בפנים, הסכמה להיות עם עצמך ולחיות עם עצמך בשלום. קל לבלבל אהבה עצמית עם השקעת זמן עבור הגוף בחדר כושר או השקעה בפסיכולוג טוב כדי לפתור טראומת ילדות. אני מתרגם אהבה עצמית כמציאת הקדושה שבעצמי, מציאת האלוהי שבי אם אין מילים אחרות טובות  יותר לתאר את הכוונה. החלק הקדוש שבי מתגלה (בחוויה שלי) כרצון להיות שם עבור אחרים ללא תנאי, כשירות לזולת. לא לימדו אותי שאלוהים מגן וחומל, זו תפיסה נוצרית, אבל הנוצרים פגעו טוב בלא מעט דברים.

אפשר למצוא בקירבנו מקום קדוש אם נפסיק לרגע להסתכל כל הזמן על עצמי דרך הדעת ששואלת -  מה עם העבודה, זוגיות, כסף... את אותה קדושה ניתן לתרגם כתחושת הבטן שמעוניינת להגן ולחמול על האחר, כתחושה שבתוך תוכי מצוי משהו גדול, עצום ובלתי ניתן לתיאור. אני חושב שזו אינטואיציה שבאופן טבעי יש לרובנו אבל היא קבורה עמוק בגלל מה שסיפרו לנו על עצמנו, והציפיות שלנו עצמנו מהחיים.

מסירות לעצמי, או אהבה לעצמי היא החיפוש המתמיד אחר הקדושה הזו ביום יום. הצניעות להבין ולפעול כל אחד בדרכו. אין צורך לפתוח בית תמחוי, מספיק לפעול בד' האמות שלך כיום. כוחי ועוצם ידי אינם אלא כלי שרת, לא שירות עבורי ה'אנוכי' אלא עבורי 'הלא אנוכי', זה שתר אחר הקדושה וחייו אינם אלא שירות ו'שירה'.

אז איך להתגבר על הפחד?

הפחד הוא קיומי. אם חוזרים במקדחת 'הלמה' לסיבת השורש (שכל מי שסיים בה"ד1 מכיר), תמיד מגיעים לשורש שהוא קיומי 'כי אני לא רוצה למות'. הפחד ממוות גם אם הוא לא מוחצן תמיד נמצא מאחור – בזוגיות, בעבודה ובכלל. הפחד מהמוות שורשו נוגע מהזדהות עם הגוף. השלב הראשון הוא להכיר בכך והשלב השני הוא קצת להחליש את ההזדהות ביני לבין הגוף שלי.

אציע שני כלים בסיסיים לפורר מעט הזדהות זו:

1. כאשר מדברים על עצמך, יש להבחין בין העצמיות הפנימית הקבועה לבין העצמיות החיצונית בשפת הדיבור ממש. למשל, 'כואב לי' ל'כואב בגוף/ יש כאב בגוף'... אפשר להשליך את זה על כל אמירה הנוגעת לגוף או לנפש על ידי מעבר לגוף שלישי. 'רע לי' ל'יש לי תחושה רעה'. כלומר, להבחין בין תחושות ומחשבות שהינן ברות חלוף לבין העצמיות הפנימית שאינה משתנה.
   
   
2. להסכים ולהרגיש שהעצמיות הפנימית היא משהו קבוע. שהעצמיות הפנימית אינה משתנה חדשות לבקרים, עם עלייה או ירידה במשקל או העדפה כזו או אחרת. נדרש תרגול מסוים כדי לזהות את זה (מדיטציה או הנחייה מודרכת).

האגו שצברנו לאורך השנים יסרב לקבל את האמירה הזו, הוא מפחד למות. אשאיר שני תרגילים לסיום, תרגול דמיון מודרך קצר –

1. נסו לדמיין כיצד הייתם קיימים ללא אגו. ללא מכלול המאפיינים המזהים את עצמכם כעצמכם.  אולי לדמיין איך היו נראים החיים ללא זיכרון לטווח קצר או ארוך.
   
   
2. דמיינו שהגוף הגיע לסופו מסיבה כזו או אחרת. תשאלו את עצמכם בקול 'אז מה?'. תנו לתחושות ולמחשבות לעלות ולהציף וזהו את סיבות השורש לפחד שלכם למות. האם יש קשרים מסויימים שמחזיקים אותי (כאגו) כאן? האם יש לפחד באמת על מה לסמוך?

 

 

חג שבועות שמח