מחשבות לאור יום הזיכרון
צריך להודות..הסוף של כולנו יגיע בשלב כזה או אחר. באופן מפתיע או בגוויעה בקצב כזה או אחר.
הדבר היחיד הבטוח לפחות כרגע הוא המוות.
האם יש קטליזטור גדול מהמוות עבור תחושת דחיפות? מדוע אין אנו חשים את תחושת הדחיפות ביום יום?
מדוע רק למצבי השפל יש השפעה כל כך גדולה על חיינו?
האם יש שפל עמוק יותר מהמוות? אולי הגזמתי, ואין לראות זאת כשפל, אולי עבור האחר זו הפסגה..
בכל מקרה, ברור שהמוות הוא סיום של תרכיב הגוף-נפש הזה. סיום הפוטנציאל, כילוי השעווה וכיבוי השלהבת.
התהייה שלי מדוע אין אנו מתעוררים וחיים לאור נרו של המוות?
מדוע המבנה הנפשי שלנו לא מאפשר לנו זאת? הרי זה קטליזטור כל כך חזק להארה כל כך חזק לשינוי באשר הוא - קטליזטור כל כך חזק לתחושת דחיפות, הגם שאינו בהכרח ליבת הצימאון עצמה.
היכן מצויה ליבת הצימאון?
ליבת הצימאון מצויה בחיפוש אחר משמעות. בידיעה בעצמות שחייב להיות משהו מעבר ושום דבר אחר חוץ ממציאת המעבר הזה אינה חשובה – גם לא המוות עצמו, או יותר נכון, מציאת המשמעות הזו גם במחיר המוות
(במובן הרוחני – ויתור על ההזדהות עם תרכיב הגוף-נפש וכל מה שזה אומר).
הסקתי אם כך שהצימאון הוא דבר חשוב יותר מתחושת הדחיפות, אך איך משדכים את השניים? איך נהנים מהיתרונות של כל אחד ומתי?
הצימאון הקשה יורווה בסופו של דבר על ידי לימוד אינטלקטואלי כזה או אחר או חוויות כאלו ואחרות, אך תחושת חוסר הסיפוק העמוקה תשאר כל עוד התהליך לא יסתיים אם באבחה אחת ואם כתהליך ארוך ומתבשל עד שהפרי נופל בשל מהעץ.
לשם כך, נחוצה תחושת הדחיפות. הדבר הזה ישדאג שלא נרדם על ההגה מנומנים אלא ידחף ויאיץ בנו קדימה!
התחושה שאל לנו להסתפק בידע זה או אחר, או חוויות אלו ואחרות ואל לנו להשלים עם תחושת חוסר הסיפוק כשנאמר לעצמנו – 'מחר אשלים את המדיטציה/ ברבעון הבא אקבע ריטריט/ כשארגיש בטוח יותר אפנה למורה הזה' וכן הלאה..
על תחושת הדחיפות להכנס כאן, בדיוק כאן, במיקום
של הדעיכה, הריפיון, חוסר תשומת הלב העצמית וחזרה למצב החלום הישנוני (יותר מדי
אינסטוש, טיקטוק או סתם נוחות השגרה). תחושת הדחיפות צריכה להזכיר לנו בדיוק
בסיטואציה הזו ששעון החול שלנו ממשיך לטפטף ואין אנו יודעים כמה חול נשאר.
כאשר אני חש בריפיון עלי להזכר שגם אני עלול להסתיים בבת אחת חרף זאת שאני מרגיש מוגן ואהוב כל כך. אני אהוב ומוגן ולכן אני מקבל הזדמנויות פז ללמידה בכל רגע, אבל אחריות תשומת הלב והמימוש היא שלי.
ונסיים עם תרגיל –
כאשר אני חש בריפיון עלי להזכר שגם אני עלול להסתיים בבת אחת חרף זאת שאני מרגיש מוגן ואהוב כל כך. אני אהוב ומוגן ולכן אני מקבל הזדמנויות פז ללמידה בכל רגע, אבל אחריות תשומת הלב והמימוש היא שלי.
ונסיים עם תרגיל –
עיצמו את העיניים ודמיינו שיש לכם שנה לחיות, מה אתם עושים עכשיו?
אחר כך, דמיינו שיש לכם רק חודש, מה אתם עושים עכשיו? איך זה מרגיש? מה אתם עושים אחרי שמילאתם את חובכם לחברה ולמשפחה, איך אתם מול עצמכם?
