יש ריק בשגרה. לא משנה כמה פעילויות, הסחות או הישגים ננסה לדחוס פנימה – תמיד נשאר חלל. תחושת חוסר שקטה, עיקשת, שלא נעלמת.
די להיות מודעים לריק הזה. אל תמהרו למלא אותו. תנו לחסך להצטבר. תנו לו להפוך למסה קריטית. רק משם יכולה לצוץ מוטיבציה אמיתית – עוצמתית מספיק כדי שנרצה לשנות, לוותר על מה שהכרנו, ולהסכים שהאמת אולי נמצאת במקום אחר מזה שאנחנו עומדים עליו עכשיו.
שינוי משמעותי דורש מוטיבציה משמעותית. אל תקהו את הבור הזה מהר מדי עם תחליפים זמניים. הם רק ידחו את הסיבוב הבא.
אם זה לא הסיבוב הראשון שלכם – עצרו רגע והתבוננו אחורה. שאלו את עצמכם בכנות:
- מה במה שעשינו לא היה מספיק?
- האם עוצמת השכנוע הפנימי הייתה חלשה?
- האם חסרה מסירות אמיתית, בלתי מתפשרת לעצמנו?
- האם ציפינו לשינוי מיידי?
- האם השתעממנו כי הדרך החדשה לא סיפקה ריגושים מהירים?
רוב הסיכויים שחלק גדול מהתשובות הללו נכונות. אז איך ממשיכים הפעם אחרת?
לפעמים קשה לקום לבד. אז אל תהססו לבקש עזרה – מורה דרך, מנטור, או סתם חבר חכם שמדבר את השפה שלכם. אני יודע מהקושי: 99% מהמאבק זה למצוא את האדם הנכון. אבל ברגע שמוצאים – הוא יכול להרים אתכם גם כשאתם נופלים שוב.
תשאלו את עצמכם: מי כאן משועמם? למי יש ציפיות לא ריאליות?
הפעם חזרו לעצמכם אחרת – מקורקעים יותר, כי כבר נפלתם. אני מבטיח לכם: אם תתמסרו למסע הזה באמת, תתחילו לנשום אוויר פסגות גבוה ונקי יותר.
זכרו – לפעמים לפרי לוקח זמן רב יותר להבשיל. נדרשת סבלנות. נדרשת אהבה עצמית. לפעמים מספיק רק לחגוג את ההתכוונות הפנימית – את הרצון הכן להעניק לעצמכם או לתת שירות לעולם.
התבוננו פנימה עכשיו: איפה ההתנגדויות שלכם? מה מעמיס עליכם ומוכן להשתחרר?
יפה! תודה זהר
השבמחקבאהבה תודה לך !
מחקפוסט מעניין תפס אותי בתקופה שאני מנסה לשחרר תפחדים שלי, מגיל קטן הפחידו אותי, מעונש אם אטעה, מלהיות עני אם לא אלמד, מלהיות חלש אם לא אתאמן, מלהיות חסר מעמד אם לא אצמח, מלהיות חסר ערך, מלהיות חסר במשהו.. מה שגרם לי כל הזמן להשלים ולהשלים בכל תחום שבו אני עושה, הפך להרגל שמונע ממני להירגע, לנוח לעצור בכלל.
השבמחקתחושת הפחד מ הוותה דלק אינסופי לכל יעד, כך שבתת מודע כבר לכל אתגר שמולי אני חושב על מה יקרה אם לא..
עד כדי שאני פוחד לשחרר תפחד, מה יקרה אם אני לא אפחד, אולי אעצור? אפסיק לתת? אפסיק לדחוף את עצמי? וההצלחות שלי יתרסקו, ההישגיות שלי תרד, המעמד יתכווץ..
האם בכלל כל זה שווה, האם שווה את תחושת הבטן הכואבת, את הסטרס הלא יורד, האם זו הצלחה ? חומרית כן, לסביבה והחוצה בוודאי, אך בהתבוננות פנימה זה לא.
אני מסתכל בתמונה הבור, מוריד את הפחדים ממני ומשליך פנימה, מוכן לשלם את המחיר בשחרורם כדי למצוא דלק אחר, מניח אחר שיניע אותי קדימה, שיבעיר בי כוח מחדש בלי שישרוף את תוך תוכי..
כל הכבוד! כל כך קשה לשחרר את הפחד. הפחד הוא מנגנון ביולוגי שמגן עלינו. אבל הוא חרב פיפיות כל עוד הוא קיים באופן כרוני אנחנו מכווצים ולא מרגישים את כל קשת הרגשות - לא 'חיים' עד הסוף. צריך המון אומץ לשחרר את הפחדים הקבועים האלה כי הדעת (השכל) מספר לנו שיקרה דבר נורא אם נשחרר אותם ומנסה לשכנע אותנו שלא לעשות את זה. ברגע שאתה מזהה שאינך השכל או המחשבה אלא הצופה בהם ומצרף זאת למוטיבציה לשינוי בעקבות תחושת החסר אתה על דרך המלך. בהצלחה!!
מחקהתגובה שלך ממש הרגישה כאילו נכתבה עבורי, אני מרגיש שהיא מדויקת מאוד למה 'אני מרגיש, ממש התחברתי לקושי לשחרר מהפחד, להפסיק לרדוף אחרי הצמיחה והגדילה, לראות מה קורה כשאני משחרר מהצורך לגדול ולהתפתח כל הזמן.
השבמחקגורם לי להרגיש פחות לבד עם ההרגשה.
מקווה שאתה מתמודד עם הפחד ומנסה לתת לעצמך מקום להשתחרר, לעצור, לנוח או פשוט להשתעמם.
איזה כיף. ראה התגובה לעיל בהקשר הפחד ואיך הוא משרת אותי. ברגע שאני מוכן לוותר על הרווח שהוא נותן לי חרף מה שהשכל אומר לי התחלתי את השינוי. מכאן זה תהליך התבוננות כל פעם שהפחד עולה לא לעצור אותו, להסכים לתת לו לעלות אבל כבר לא להגיב או להזדהות איתו בפניקה. לאט לאט הוא יתאוורר ואולי אפילו יתחלף בכעס - איך זה קרה לי? או יתחלף בתשוקה חדשה - וואו עכשיו שאין פחד ממש בעצם בא לי לעשות את XYZ..
מחקהפחד אצלי קשור לשחרור מוחלט מהכל. מה קורה כשעומדים על קרקע חסרת קרקע?