מי אני? – חלק 1

 

טוב.. איך מתחילים לכתוב שוב אחרי שלוש שנים?

 

לא כתבתי כי … חיפשתי את הכותב.

 

לא מצאתי אותו זמן רב, למעשה כמעט כל החיים הייתי אחוז בתחושת חיפוש והחמצה ולא ידעתי שאני מחפש את עצמי, מי אני?

 

בהתחלה עם ההערצה של ההורים והסביבה הייתי בטוח ש’אני’ זה המוח המטורף שקיבלתי. שנים האמנתי וזיהיתי את עצמי עם השכל. תחושת החיפוש הביאה אותי עם השכל לפיזיקת הקוונטים ובהמשך לפילוסופיה ופילוסופיה יהודית (לייבוביץ׳ במיטבו). חיפשתי, אפילו חזרתי בתשובה מתוך בית מסורתי, אבל הנפש והיום אני יודע שזו הנשמה - לא מצאה מרגוע.

 

בהמשך מתוך המתנות הגופניות שקיבלתי גם החיוביות וגם השליליות יצאתי לחפש את עצמי בגוף, ואם בגוף עסקינן אז בשימור הגוף. זיהיתי את עצמי עם עולם החומר והיה לי טוב. חיבור לאדמה, חיבור לגוף ולטבע, חיבור חזק לשמש ובמקום מסויים גם חיבור לאנשים. נמשכתי לרעיון האלמוות, האלמוות הגופני ובמשך שנים קראתי ולמדתי את הנושא. חלק מהפירות מצויים כאן בפוסטים של הבלוג הזה ורבים אחרים לא.

 

יש אנשים שיעצרו כאן, אבל אצלי חוסר שביעות הרצון היה מבעבע, מפעפע, ולא יכולתי להתכחש לו. לא מדובר בחוסר שביעות רצון מהישגים בעבודה, שהיו מדהימים, ולא מהמשפחה המפוארת והאהובה. משהו לא הספיק, לא הספקתי לעצמי. מי שהייתי לא הספיק לעצמי באופן עמוק, קיומי.

 

כפי שכתבתי בעבר או שלא כתבתי הייתי ועדיין תלמיד זן דרך העיסוק בטאי צ׳י וקרטה. אי אפשר להפריד את החלק הזני מאומנות הלחימה הפיסית. זה הולך ביחד. זה מתגלה ומתגלם ביחד. התחלתי לחקור שכלית את הקשר בין אמרות הזן לבין הפיסיקה הקוונטית ותורת הכאוס שהכרתי על בשרי מזה למעלה מעשרים שנה. קראתי מספר ספרים (מופיעים בתחתית) , ונאלמתי. הפיסיקה המודרנית ומשפטי הזן אמרו אותו הדבר במילים אחרות. משהו אמר לי שזה הסיבוב הבא אבל לא ידעתי איך לקחת את הסיבוב.

 

אפשר לומר שהחיים ספונטניים, אין לנו שליטה על הדברים הגדולים והחשובים באמת, אפשר רק להתכוונן אבל אין לנו שליטה על התוצאות. אני ממש מאמין בזה, יש אינסוף סיבות לכל דבר כפי ששפינוזה אמר. מרגע שזו הייתה ההתכווננות הפנימית שלי אירועים החלו להתגלגל, ספרים החלו להגיע אלי ולקדם את ההבנה, באופן מפתיע זוגתי היקרה קנתה עבורי בצומת ספרים ספר בשם ״אני הוא זה״ כי חשבה שזה מתאים למצב רוח שהייתי שרוי בו. הספר הזה היווה נקודת מפנה משמעותית. הספר הזה שהינו ציטוט שיחות עם שרי ניסרגדטה מהראג׳ הוא חומר נפץ לתודעה הבשלה. לא כל אחד בשל אבל עבור מי שכן, הדברים שכתובים שם, שלא ברורים כלל בקריאה ראשונה ושנייה, נעשים נהירים באופן מוזר. אינך מבין מה שאתה קורא, אבל במקום מסויים הדברים מהדהדים כנכונים ומערערים את יסודותייך עד תום. אינך מי שהיית אחרי קריאת הספר, גם אם לא סיימת אותו. כפי שאמר מי שאמר, אינך יכול שלא לדעת מה שאתה יודע. אינך יכול שלא לדעת שאחד ועוד אחד הם שתיים..

 

מכאן יצאתי למסע ארוך, מסע שעדיין במהלכו והפוסט הזה הוא קצה הקרחון…

 

-————————

 

לדעת לשים את האצבע, לראשונה, על חוסר הנוחות הקיומי ולומר - אני רוצה לדעת מי אני, או ליתר דיוק ׳מה אני׳? - זה כבר חמישים אחוז מהעבודה. לדעת לומר שמה שמפריע לך, שאותה תחושת חוסר שביעות רצון היא בעצם שאלה של זהות. קשה להסביר את התחושה, למרות שאני בטוח שבגלל שכולנו בסוף קרוצים מאותה עוגיה אז השאלה הזו מהדהדת בפנים לכולם ברמה כזו או אחרת ובשלב כזה או אחר בחיים. השאלה הזו התחברה גם ליכולות מסויימות שלא דנתי בהן מעל דפי האתר, אינטואיציות עמוקות לגבי אנשים וסיטואציות שלא ידעתי לתת להן הסבר שכלי.

 

כעת עם השאלה הזו יצאתי למסע עצמי בליווי ספרים נוספים שעוסקים בנושא, מערביים ומזרחיים, תרגמתי ספר ואחד נוסף בדרך והקלטתי פודקאסט בנושא (יפורסמו בהמשך) .

 

בפוסט הבא אנסה לרדת לשורש השאלה שהעסיקה אותי אבל גם נותנת לי בסופו של דבר הרבה שקט נפשי ושמחה וגם לתת סימנים לכיוונים כדי לענות עליה.

 

ספרים:

1.       שני ספרים שמתארים את הקשר בין הפיסיקה המודרנית לזן באופן מרתק, מעורר השתאות ובעיקר מעלה שאלות ותהיות לגבי כיווני ההתקדמות של המדע, ושל השאלות הבאמת חשובות של החיים – The Tao of Physiscs, The Dancing Wu Li Masters. צמד הספרים הללו עורר בי סקרנות אדירה. הוא בעצם זה שחיבר בין הזן שהגיע מהקרטה והטאי צ'י לבין הפיסיקאי שבי.
2.       אני מציין ספר אחד מיני רבים מאד של הפסיכיאטר והאווטר דיוויד הוקינס (David R Hawkins) – Power Vs Force (הספר גם מופיע בעברית 'עוצמה מול כוח'). ממליץ להתחיל בספר הזה ולהתקדם לאט לאט. הספר הזה העניק לי שפה מסודרת ומערבית כדי להבין את עולם התודעה ומעבר לה.
3.       "אני הוא זה" או בגרסה האנגלית I Am That הוא ללא ספק הספר העיקרי שהתווה בסופו את הדרך להבין שאני לא יודע כלום. חייב תודה ענקית להדס שקנתה לי את הספר, למתרגמים לעברית שעשו עבודה נהדרת, וגם לניסרגדטה שאיכשהו היה מאחורי הקלעים וצחק כל הזמן הזה.