עיניים פקוחות לרווחה

בפוסט "השינוי שלי - ראייה" הזכרתי את הקשר בין רגשות או חסמים רגשיים וראייה. היום אני רוצה לגעת במשהו לא פחות חשוב ואלו חסמים מנטליים בדרך לראייה ברורה יותר. אין אחד שלא שמע את המשפט "תסתכל למציאות בעיניים", "תהיה ריאלי", "תחשוב טוב יהיה טוב..".. לדעתי יש במשפטים הללו שמץ של אמת דו משמעית.

המציאות כפי שאנו מציירים אותה אינה אובייקטיבית, המוח מציג לנו פן מסוים של המציאות ומסתיר פנים אחרים באופן אוטומטי עבור השכל המודע שלנו.זהו מנגנון של סכמות שנועד לאפשר את ההתנהלות היומיומית תחת עומס האינפורמציה המגיע לחושינו, מעין מסננת דרכה אנו רואים את העולם.  דוגמאות מוכרות לכך אפשר למצוא בנשים בהריון שפתאום מתחילות לראות סביבן מלא נשים בהריון ובטוחות שהתרחש לאחרונה בייבי בום, או מישהו שמחפש מכונית למכירה ופתאום לא מפסיק לראות סביבו שלטים "למכירה".

אם נצליח להשפיע על התת מודע ולראות את המציאות דרך משקפיים קצת אחרות מאלו שאנו רגילים אליהן אז הטענה שלי שגם נצליח לראות "ביולוגית" טוב יותר בבדיקה של אופטימטריסט...

אנשים רבים ואני ביניהם, לא מוצאים בדרך כלל פנאי לחשוב על מי הם, מה הם ולאן הם הולכים. עצירה שכזו עשויה לאפשר התבוננות מרתקת ומרוחקת על מי אני חושב שאני. כאשר נעזרים בחברים טובים או מעסיקים מספיק פתוחים גם אפשר ללמוד על האיך האחר רואה אותי. שילוב של שתי הסתכלויות אלו חושפות לרוב פער בין מי אני חושב שאני לאיך שאני נתפס. זה נכון שאני נתפס שונה מול אנשים שונים, מול חבריי הקרובים, הרחוקים, אישתי והמעסיק שלי, אבל מה שמעניין אותי הוא לא השוני בתפיסה בין קבוצות שונות של חברים אלא השוני בתפיסה ביני לבינן, וככל שהשוני בתפיסה העצמית גדול יותר כך האלמנט משמעותי יותר.

לפני שאני צולל לעומק חשוב להדגיש - איך שאחרים רואים אותנו זה לאו דווקא המצב הרצוי, חלק מ"העיוורון" שאנו חווים בראיית המציאות עוזר לעצב את מי שאנחנו, הופך אותנו ליותר "אמיתיים". אבל המטוטלת הולכת לשני הכיוונים - עיוורון קיצוני בחווית המציאות מוביל לניתוק ביני לחברה ומודעות קיצונית עלולה להוביל לערעור על העצמי באופן בלתי נסבל, ולערער את הביטחון לחלוטין. לכן כאשר ניגשים לחברים או מעסיקים חשוב להאזין בצורה ביקורתית ולהחליט מה אנחנו מקבלים וממי, כאשר העיקר הוא לתפוס את הפער.

ככל שהפער חריף יותר, כך מקומו של התת מודע כמספר לנו סיפור קוהרנטי אך "שגוי" גדול יותר. כלומר, ככל שהמרחק "האופטי" בין המשקפיים שאני שם מדי יום לבין המשקפיים בהם האחרים מתבוננים עליי גדולים יותר כך המוח הלא מודע עושה מאמץ גדול יותר להתמודד עם הפער. הפנמה אמיתית של הפער, גם אם אין הסכמה איתו, מאפשרות "לראות" את העולם דרך משקפיים שונות, אולי קצת "שחורות" יותר מה"ורודות" שהתרגלנו אליהן.

הטענה שלי שהפנמת הפער גם מאפשרות לראות את העולם טוב יותר ללא משקפיים (והפעם אני מתכוון למשקפיים ממש...). אני חושב שהחשיפה לפער מייצרת משוב בין המודע לתת מודע ובכך מורידה מתח מהתת מודע שעסוק באופן רצוף ובלתי פוסק לספר לנו סיפור קוהרנטי על המציאות ומקומנו בה. המתח הנפשי-מנטלי הזה בו אנו שרויים גורם למתח שרירים, שנכפה עקב כך.

   

התת מודע יודע איך אנחנו נתפסים אבל אנחנו נוטים להתעלם ממנו ויוצרים בכך מתח נפשי רצוף ובלתי פוסק. החשיפה לפער באופן מודע שוברת את ההתעלמות הזו. אמנם, בעקבות הפער עלול להיווצר מתח רגשי. אם הפער מאד גדול עלול להיווצר בתהליך "נזק" בטווח הקצר, אך רווח בטווח הארוך, כי החשיפה מייצרת אפשרות להימלט מהתת מודע וגם להרוויח "אני" משוכלל יותר בעתיד.

אני לא טוען שהתהליך הזה מתאים לכל אחד ושהמודל הזה חף משגיאות - אני ובטוח שיש אנשים שחוו שינויים עמוקים ללא כל שיפור בראייה מצד אחד ומצד שני כאלו ש"חיים על קוקוס" ורואים 6/6. אני חויתי באופן אישי שיפור  באיכות הראייה בתהליך הזה, ומאחל לכל אחד ואחת שמעוניינים, לצרף את הכלי הזה לארגז הכלים שלו.